תפריט נגישות

טוראי עמוס פיין (אַבֶּל) ז"ל

עמוס פיין
בן 28 בנפלו
בן לינקה ויצחק
נולד ברומניה
בי' בטבת תרפ"ט, 23/12/1928
התגורר בעינות
שרת בחיל השריון
יחידה: מפח"ט 10
נפל בקרב
בכ"ה בחשוון תשי"ז, 30/10/1956
במבצע קדש
מקום נפילה: סיני
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל
אזור: א, חלקה: 20, שורה: 03, קבר: 10.

קורות חיים

עמוס, בן יצחק ולינקה, נולד בעשרה בטבת תרפ"ט (23.12.1928) בעיר גאלאץ שברומניה.

עלה לארץ בשנת 1943, סיים את לימודיו בבית-הספר החקלאי בעיינות. מטעם "רסקו", החברה להתישבות חקלאית ועירונית, היה מדריך חקלאי ביד-רמב"ם (מושב-עובדים של "הפועל המזרחי" ליד רמלה). תחביבו היה איסוף בולים, אבל כאיש-הטבע נטה ביחוד לבולים, שציוריהם פרחים ובעלי- חיים.

היה חבר ה"הגנה" והפלמ"ח וביוני 1948 גויס לצה"ל והשתתף במלחמת-הקוממיות בקרב על לטרון. לאחר-מכן היה יוצא למילואים ובמערכת-סיני נקרא לדגל.

ביום כ"ה בחשון תשי"ז (30.10.1956) נפל בקרב, כאשר ג'יפ שעליו נסע עלה על מוקש עם חציית הגבול בניצנה בשעות הראשונות של המלחמה.

הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת חירום בשלח וביום כ"ח בתשרי תשי"ח (23.10.1957) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.

חברת "רסקו" נטעה חורשה על-שמו ביד-רמב"ם.



בתקופת המנדט הבריטי עסקה המשטרה הבריטית לא פעם בכיתור ישובים יהודיים על מנת לחפש נשק מוחבא במקום. במסגרת פעולות אלו היא התקיפה את קיבוץ גבעת חיים ב-1945. עמוס שהיה באותה תקופה בעין שמר במסגרת עליית הנוער, נשלח יחד עם עוד נערים צעירים, בני 16+, לגבעת חיים כתגבורת בניסיון להדוף את הכוח הבריטי.להלן תיאור הקרבות, כפי שתיאור אותם במכתב אל הוריו (מתורגם מרומנית):

הורים יקרים,

למרות שרק לפני שעתיים חזרנו מגבעת חיים, שם היינו יומיים בקשר לכל מה שהתרחש שם, ולמרות שאני מת מעייפות אחרי שני ימים ושני לילות ללא שינה וללא אוכל, אני כותב לכם עכשיו על מנת להרגיעכם על מצבי, כי אני בטוח שידעתם שאנשים מכל הסביבה וכן מעין שמר עצמה נמצאים שם. דבר ראשון; עלי לדווח לכם שאני בסדר, ללא פגיעה וללא שריטה מכל הכדורים, כי הרי הייתי בקו ראשון, יחד עם כל חבורת הנוער מעין שמר.

ברצוני לספר לכם מעט מהשתלשלות הדברים.

ביום א', בשעה 4:30, צלצלה האזעקה בעין שמר.

הראשונים שקפצו מוכנים עם המקלות ביד היינו אנחנו הנוער. עזבנו במשאית הראשונה, יחד עם כ-15 גברים מבוגרים יותר. הגענו למרחק של כ-15-12 ק"מ מן המטרה, ירדנו מן הרכב והתחלנו לצעוד דרך השדות.

תוך זמן קצר ירד הלילה וההתקדמות היתה קשה ומסוכנת. בשטח פגשנו עוד 300-200 אנשים. יחד איתם המשכנו לצעוד עד כ-50 מ' לפני השער. פטרול של 4 אנשים שנשלח קודם חזר בלי המקלות ובלי הציוד לעזרה ראשונה, כי ה"כלבים על שתי רגליים" קיבלו פקודה להחרים את כל הציוד של היהודים שמתקרבים. בראותינו שאין מעבר, כי הרכב הצבאי היה מוצב כל 10 מ', ובכל אחד היה זרקור ידני, הוחלט לבצע הקפה של 17-15 ק"מ על מנת להגיע לעין החורש. במרחק 100 מ' מעין החורש נשמעו יריות לכיווננו, ובאותה שניה האירו אותנו חמישה זרקורים. למזלנו, היינו ליד פרדס ושם מצאנו כולנו מקלט. עברנו לאורך כל הגדר והגענו לגדר של עין החורש, שם מצאנו פירצה שדרכה הצליחו להסתנן כל 350 האנשים. מאחר ולא היתה כל אפשרות להגיע לגבעת חיים, נשארנו שם לחכות לשחר. נשכבנו כולנו על מחצלאות, בלי כל ציוד, כי כשיצאנו היתה בנו תקווה שנחסל את "הכלבים" עוד באותו ערב. בשעה 6 בבוקר קמנו וחיכינו לפקודות.

המצב בגבעת חיים היה קשה. בן אברם, אשר ניהל את המו"מ עם האנגלים, כבר דחה פעמיים אולטימטום שדרש את הסגרת המקום. בתוך הישוב נמצאו כ-5,000 איש מכל הסביבה, אשר הצליחו לחדור, מוכנים לקרב, בלי נשק וחמושים רק במקלות. בינתיים ניתקו ה"כלבים" את הקשר הטלפוני, כך שנשארנו מנותקים לזמן מה. אז עלו למגדל שני קשרים והתחילו לשדר באלחוט (MORSE). זה לא פעל זמן רב, כי האנגלים ירו על המגדל כאות שעלינו להפסיק.

האנגלים הספיקו לחפור תעלה בין גבעת חיים ועין החורש, בה הם הוצבו מוכנים לירות, ובידיהם רובים, מכונות ירייה, טומי גאן ואקדחים. בנוסף היו בשדה 15 טנקים קטנים, 5 טנקים גדולים ו-8 משוריינים. הטנקים הקטנים היו מצויידים בארבע מכונות יריה והמשוריינים והטנקים הגדולים כ"א בתותח אחד ו-6-5 מכונות יריה.

בשעה 5 הודיעו לנו באמצעות רקטה להתכונן לקרב.

היינו מודעים לעובדה שהיו לנו רק מקלות ושה"כלבים" יגיבו בכדורים חמים. המפקד אסף אותנו ונאם נאום באומרו: "קדימה, למען המולדת, העם והעליה". ב-50 שורות של תשעה איש עברנו את הגדר של עין החורש והתחלנו להתקרב לתעלות בהן התחפרו ה"כלבים". אני הייתי בשורה השנייה של קבוצה א', באמצע. ב-210 מ' מרחק מן התעלות יצא הקולנול האנגלי ואמר לנו באנגלית לחזור. צעקנו לעברו שידבר בעברית, כי אנגלית אנו לא מבינים. הקולנול השיב בגרמנית, וכתשובה התחלנו להתקדם. נפתח מטר של כדורים. ארבע קבוצות של 6 אנשים כ"א ירו באוויר וארבע בצד שמאל ירו עלינו.

לזה נוסף גם טנק שיורה במכונת יריה.

המשכנו להתקדם, וגם אני. התחלנו לפנות פצועים. אני עצמי ומפקדי אנטול (שנהרג) התקדמנו כל הזמן אחד ליד השני. הוא נותן לי פקודה: "אבל קדימה"! הוא יותר זריז ממני, קופץ לפני ואני, בהפרש של מחצית השניה, הייתי לימינו.

באותו רגע הוא צעק צעקת מוות. למרות מטר הכדורים, קמתי ועם כל המשקל שלו, בתוך ריח אבק השריפה, הלכתי 150 מ' בשדה הפתוח עד לפרדס. בדרך קפצו עוד אחדים לעזור לו, כך שאני החזקתי את הגב ואת הראש שלו. בדרך חשתי איך ראשו כבד יותר בידיי, והבנתי מיד שזה הסוף. התקדמתי שוב 200 מטר כשעל ידי נורה ברגל מפקדנו העליון. מיד קפצתי עם עוד 3 חברים והעברנו אותו לפרדס, שם הוא קיבל עזרה ראשונה.

חזרנו בפעם השלישית לשדה, אך הפעם היריות נפסקו כך שיכולנו לזחול מהר מרחק של 200 מ'. אמנם חלק מאיתנו חזר לעין החורש, אך שאר 150 האנשים ניצלו את העובדה שהקצין לא נתן את הפקודה לחדש את הירי, וכך התקדמנו עד לגדר של גבעת חיים, כשאנו עוברים ליד החפירות. פקודת הירי התחדשה אך כעת הוא הגיע לגב המתקדמים. בינתיים, הצבא האנגלי פרץ לתוך גבעת חיים, חמושים במקלות ובמגנים, כמו בזמן הרומאים.

הבחורים שלנו, עם המקלות, קיבלו את פניהם והכריחו אותם לסגת. אך בפעם השלישית הם הגיעו עם 5 טנקים כבדים ועברו את הגדרות תוך הריסתם (לא יכלו לעבור דרך השערים, אשר היו מוגנים כ"א ע"י טרקטור גדול). בתוך הישוב הצבא הקים מיד שני מחנות מוקפים בגדר תיל, אחד לנשים ואחד לגברים.

בנשים הם לא נגעו, אך הגברים הוכרחו לעבור אחד אחד בין שתי שורות של חיילים, כאשר בקצה עמדו שני קצינים. מי שנראה חשוד הופרד מן הקבוצה. כך הוצאו 140 איש, שהועלו על רכבים והורחקו מן המקום.

בינתיים התחלנו בעין החורש לטפל בפצועים, 45 במספר משאית לקחה 4 פצועים בדחיפות לבית החולים, בליוויו של ג'יפ מיחידת הכומתות האדומות. האמבולנס הראשון הגיע, אך רק מתוך "סקרנות", מאחר שלא קיבלו שום הודעה. בהמשך הגיעו עוד כ-10 אמבולנסים. אחד הרופאים נשאר איתנו בשטח.

הקרב בשדה, העברת הפצועים, התקדמותנו בידיים ריקות אך בלב בוער לקרב שאנו מנהלים בשביל העם, המולדת והעליה, כל זה צולם, ואני מקוה שבקרוב תוכלו לראות את היומנים בבתי הקולנוע. לאחר העברת הפצועים התקיימה אסיפת עם, בה הוחלט שבאותו יום לא תהיה שום התקדמות נוספת עד לפקודה חדשה. כעבור חצי שעה קיבלנו הוראה להתפזר. בזמן שחיכינו להסעה חזרה הביתה, לעין שמר, יצרנו קשר עם אנשינו אשר היו בגבעת חיים, ואשר שוחררו, כדברי ה"כלבים", בפקודת המלך. הם סיפרו שבגבעת חיים כינו את האנגלים גסטפו, פשיסטים, נאצים, כלבים, מוגי לב.

בנוסף, כל אחד קילל אותם בשפת האם שלו. היו גם כאלה שירקו וזרקו אבנים. האנגלים חשבו שבגבעת חיים אין מה לאכול והתחילו לזרוק ככרות לחם לתוך הישוב. אך אנשינו תפסו את הלחמים והפציצו בהם את הקצין, שהתחיל לצווח וברח.

לאחר שהצבא הסתלק, יצאנו אחדים מאנשינו לשדה הקרב. השדה היה אדום מדם במקומות רבים. בתעלה שממנה ירו ה"כלבים" מצאנו פצוע קשה.

כנראה שהם סחבו אותו לתעלה כדי שימות שם, מבלי שיוודע אודותיו. היה לו פצע די קל ברגל, פצע לא מסוכן, שהוא חבש בעצמו עם כותונת, כדי לעצור את הדם.

הבוקר בשעה 7:50 הגיע הרכב שלנו להחזירנו הביתה. נסענו כ-40 איש והשאר נשארו עם הנופל, כדי ללוותו בדרכו האחרונה הביתה. בבית קיבלו אותנו בשמחה אך גם ביגון עמוק בלב.

על כל הפנים היה עצב, לא הייתה קרן אור ולא חיוך.

היום שולט האבל בקיבוץ. בשעה 3 עזב רכב עם ארון מתים בשביל להעביר את האדם האהוב אך האבוד שלנו. בשעה 5 אחה"צ התאספו יותר מאלף איש על מנת להשתתף בהלוויה. האיש הובא לבית התרבות, שהיה כולו מכוסה בשחור. אחדים דיברו לזכרו ולאחר מכן התקיימה הקבורה.

הורים יקרים, אני מתאר לעצמי שקלקלתי את מצב רוחכם עם מכתב זה. אבל ברצוני לומר לכם שזה לא סוף המאבק שלנו, אלא התחלת ההתחלות, ה"בראשית".

הקרב למען המולדת עוד ארוך לפנינו. לכן, קדימה עם המצח גבוה, בלי בושה על היותך יהודי אלא עם רגש כבוד. כבוד למות כמו שמת אנטול שלנו בשביל המולדת, וממות כזה לא צריך לפחד אלא ללכת קדימה, עם מצח גבוה ועם ה"תקווה" על השפתיים, בתקווה שנגיע גם אנחנו להיות עם חופשי כמו כל העמים.

בניית אתרים: