בנם של שרון ואבישחר. נולד ביום כ"ט בסיוון תשנ"ט (13.06.1999) בהוד השרון. אח לאופיר ונטע.

אייל גדל והתחנך בהוד השרון, למד בתיכון "הדרים" בעיר במגמת היסטוריה ומדעי החברה.

נער חברותי ורגיש, שופע קסם אישי וחן. "הוא היה צנוע מבפנים החוצה" תיארו אותו הוריו, "העיניים התמימות והחכמות שלו וחיוכו הביישני כבשו כל אדם הנקרה בדרכו. רעות וחברות היו ערך עליון עבורו. ברגישותו ראה את נפש האדם שמולו. מנהיג שקט שהציב עשייה ודוגמה אישית כנר לרגליו".

ספורטאי מוכשר וחובב כדורגל, שיחק בנעוריו בקבוצת "הפועל הוד השרון" כקפטן וכשוער. כאוהד מושבע של קבוצת "הפועל תל אביב", הקפיד לצפות וללכת למשחקים באומרו - "אני לא אוהד הפועל, אני חי הפועל".

היה פעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד" תחילה כחניך ובהמשך כמדריך. בזמנו הפנוי נהנה לטייל בטבע, לקרוא ולהעמיק בתחומים שונים, להרחיב את אופקיו. בכיתה י"א הצטרף לפרויקט "יחדיו- כושר קרבי" על מנת להתחזק ולשפר את יכולותיו הפיזיות והמנטליות, חדור מוטיבציה לשרת שירות קרבי.

בתום לימודיו התיכוניים השתלב במכינה הקדם-צבאית "מיצר" ברמת הגולן. בתקופה זו החל לכתוב יומן בו תיעד את חוויותיו ותחושותיו, כמו גם את המטרות ששם לעצמו כיעד: "שחרור מצה"ל ב־4 בדצמבר 2022. ב־5 בדצמבר, על המטוס. דרום אמריקה. סירת דיג באלסקה. חוזר ארצה. עובר דירה. מתחיל ללמוד פסיכולוגיה ומנהל עסקים. באוגוסט 2027 מסיים הלימודים. חתונה. באוקטובר 2027 מתחיל לעבוד בארה"ב, תואר שני במנהל. באוגוסט 2029 חוזר ארצה. במאי 2030 ילד ראשון, זכר. ביולי 2032 שתי בנות תאומות. עד ינואר 2040 אני כבר מנכ"ל של חברה גדולה. בינואר 2045 אייל אאוט. אקזיט. בינואר 2046 מקבל הצעה מפתה ועושה הרבה כסף. ב־2050 פורש ומקדיש את עצמי ואת כל שנותיי לחינוך".

עם גיוסו לצה"ל, התנדב לשירות כלוחם בקומנדו הימי (שייטת 13) בחיל הים. היה גאה מאוד בשיבוץ וחדור מוטיבציה להצלחה. לאורך מסלול ההכשרה השתתף באימונים קשים במהלכם איבד את השמיעה באחת מאוזניו, ואולם למרות הפגיעה לא ויתר והיה נחוש לסיים את המסלול במקביל לטיפולים רפואיים אינטנסיביים.

המסלול שלו מאז פציעתו תואר בכתבה עיתונאית: "היה רץ לבית החולים, מקבל זריקות סטרואידים, טס ליחידה וממשיך להתאמן. הצליח לסיים איכשהו את השלב המכין בשייטת, המאתגר ביותר בצה"ל, אבל השמיעה לא חזרה. הוא נפלט הביתה והפרופיל שלו נחת ל-64. הוא לא ויתר על החלום וניהל מלחמת עולם כדי לחזור. על כך סיפר בהקלטות ובדפי יומן מפורטים. איך הפעיל מסכת לחצים אדירה על הצבא, על הרופאים, על כל מי שאפשר, עד שהניחו לו לחזור. הוא חזר למודיעין, ליחידה 504. שאף להיות קצין ומפקד ולהכשיר חיילים, והגשים את שאיפתו זו. אחרי שנה החליט להמשיך הלאה למשימה הראשית: להיות לוחם. לכך נועד. עזב את 504 והלך לנח"ל. התחיל הכול מההתחלה. קורס מ"כים (מפקדי כיתה), קורס קציני חי"ר (חיל רגלים), לוחם. לא סתם לוחם, לוחם שנלחם כדי להיות לוחם" - מתוך כתבתו של העיתונאי בן כספית "שנהיה ראויים להם: מסע כתיבה בעקבות דור המלחמה המופלא".

אייל היה קצין חי"ר מוערך, אהוב וטוטאלי לחייליו, הפגין מחויבות לביצוע המשימות ברמה הגבוהה ביותר. רגישותו הגבוהה ויכולתו להעלות את תחושותיו על הכתב סייעה לו בהתמודדות עם האתגרים והקשיים שבדרך. תמיד הקפיד לשקף למשפחתו ולחבריו את הערכתו כלפיהם, וכך כתב - "אימא ואבא שלי, האנשים החשובים לי ביותר בחיים, מי אני בלעדיכם? אני אוהב אתכם אהבה שלא תתואר, אני קשור אליכם יותר משנדמה לכם, אני חושב עליכם בכל יום, ותמיד מחשבות טובות. אתם העוגן שלי, המקום היציב שלי בחיים, הכי יציב שלי, לימדתם אותי וחינכתם אותי בדרך הכי טובה שיכולתי לבקש, לימדתם אותי ערכים מה הם, נורמות, מוסר ומידות, לא דיברתם את זה, פשוט הייתם אתם, והספיק לי, לכולנו, להתבונן מהצד ולהבין איך נכון להיות בן אדם בעולם הזה".

עם שחרורו מצה"ל הגשים חלומו ויצא לטיול הרפתקני ברחבי אמריקה. במהלך הטיול הגשים חלום נוסף ושימש אחד מחברי צוות בספינת דיג באלסקה. בזמן עבודתו על הספינה שמע כי אחד מחייליו, שגם הוא טייל באלסקה, איבד את אימו וזקוק לסיוע לשוב ארצה. ללא היסוס התגייס לעזור וניהל את מבצע הסיוע. בהקלטה ששיגר מספינת הדיג, הבטיח לכסות את כל ההוצאות שיידרשו – הקבורה, הלוויה, ושאותו החייל "לא יצטרך להוציא שקל מהכיס" כי לא נוטשים חיילים בשטח. אלו היו הערכים שליוו את התנהלותו במשך כל חייו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

מיד בתחילת המלחמה, ביום 8.10.2023 התייצב אייל לשירות מילואים בגדוד 121 בחטיבה 8 בחיל שריון. לאורך ימי הלחימה הארוכים ניהלו אייל ויתר הלוחמים קרבות עזים כנגד מחבלי החמאס והצילו חיים של רבים. את מחשבותיו ותחושותיו הקפיד להעלות על הכתב ב"יומן מלחמה" שניהל, ואלו קצת ממילותיו: "16 בנובמבר 2023. לא תכננתי או רציתי לכתוב בכלל. זה מזל רע, זה ברור שזה מזל רע אבל אבא הוריד אותי פה בשעה 4:00, ואני מעביר פה כבר עשרים ושבע דקות בחוסר מעש. נשאר עוד קצת זמן עד התדריך לפני היציאה ‏ויש לי כמה דקות פנויות אז אני אכתוב לא למישהו ספציפי, לאנשים שאני אוהב ולחיים בכלל. אני מרגיש שאני חי חיים מלאי משמעות. יש לי גם חרטות, על לא מעט דברים, אבל את כל החשבונות עם עצמי כבר סגרתי בשנה האחרונה. אני הרגשתי שיצאתי לדרך חדשה עם החיים - יותר שקט ושלווה עם העשייה שלי, עם מי ומה שאני ומה אני מייצג. למרות שזה עלול להיות הדבר הקל והפשוט להגיד - לא הייתי משנה דבר. זה לא באמת כזה קל. עד לפני כמה חודשים הייתי משנה הרבה דברים אבל באמת לא הייתי משנה דבר. אני מרגיש בתהליך אינסופי של התקדמות. כל הדברים שקרו לאורך הדרך הם רק חלק מהסיפור הגדול בהרבה.

למשפחה שלי ולחברים הקרובים, אתם כל עולמי. כך היה וכך יהיה. אין לי טעם לחיים אם לא כל האנשים הטובים שמקיפים אותי בחיי, בדגש על המשפחה היחידה והמיוחדת שלי. לזכות להיוולד להורים ואחים שכאלה זה כמו לזכות בלוטו.

ההחלטה להיכנס לעזה ולקחת חלק פעיל יותר בלחימה היא החלטה שלי אישית. אני עומד מאחוריה. ‏לא ביקשו או דרשו את זה ממני. בשישי האחרון שידרו כתבה על ילדי 'העוטף'. המציאות שבה ילד קטן לא ישן בשקט בלילה מבלי לפחד היא מציאות בלתי נתפסת שצריכה להשתנות מיד.

אני לא כותב ולא אכתוב בזמן עבר כי כמו שאני נכנס ככה אני גם אצא. אוהב את כולכם ונתראה בקרוב".

ביוני 2024, בהפוגות בין תקופות שירות במילואים, החל לימודיו במכינה לקראת לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ומנהל עסקים ב"אוניברסיטת רייכמן". אחרי זמן קצר נקרא שוב לשירות.

‏ב-1 ביולי 2024 במהלך פעילות מבצעית באזור פרוזדור נצרים, שטח החוצץ בין צפון רצועת עזה לדרומה, אירע פיצוץ מטען ממנו נהרגו אייל ורב-סמל ראשון במילואים נדב אלחנן נולר. באירוע נפצע לוחם מילואים נוסף.

סרן אייל אבניאון נפל בקרב ביום כ"ו בסיוון תשפ"ד (1.7.2024). בן עשרים וחמש בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בנוה הדר, הוד השרון. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן.

ספד לו אביו: "אייל שלי. ביום ההולדת האחרון שלי כתבת שלא תשכח איך הקפצתי אותך לעזה. על החיבוק שנתתי לך ועל זה שחשבת עליי ועל אימא. אייל שלי, בתוך החלל העצום שהשארת לנו, תדע שהייתה לי הזכות לגדל אותך ולהיות אבא שלך". כתבה אימו: "עבר שבוע מהיום הנורא בחיי, שבוע שבו הציפו את הבית שלנו אלפי אנשים שלא הפסיקו לספר עליך, על כמה טוב היית בהכול. אנושי, אחראי, חדור מטרה, מסור וטוטאלי. היה לך תפקיד בחיים של כל כך הרבה אנשים, גילינו אין ספור מעגלים שהשתייכת אליהם. אין ספור חיילים שאמרו שבלעדיך לא היו מי שהם היום. סיפרו על האנרגיה, החברות, האכפתיות, איך היית תמיד המרכז בכל מעגל שהשתייכת אליו. שבוע שרק חידד את האובדן הענק שאתה משאיר פה.

איילי, אין לי מושג איך ממשיכים מכאן, בלי החיוך המאיר שלך, השיחות העמוקות איתך, בלי שתרגיע ותקליל כל סיטואציה, בלי נהרות האהבה שהציפו את הבית שלנו ברגע שהיית נכנס.

היינו מוקפים בכל כך הרבה אהבה בשבוע הזה, מכל אלה שכל כך אהבו אותך, הלוואי שכל זה ייתן לנו את הכוח להמשיך בלעדיך. אתה בלב השבור שלנו לתמיד".

ספד לו אופיר אחיו: "'אחי הדוב' ככה קוראים לך בטלפון שלי מאז שאני זוכר את עצמי. בסרט מסופר על שלושה אחים שמתגוררים בכפר קטן באלסקה - אירוני כשחושבים על המסע שעברת במקום הזה. כל תושב בכפר, בהגיעו לגיל שש-עשרה מקבל טוטם שמסמל משהו שאיתו הנפש צריכה ללכת, ואחד האחים מקבל את טוטם העיט המסמל הדרכה ומנהיגות. אם היו שואלים אותי, שתי התכונות האלו מאפיינות באופן טבעי אח בכור, ואם צריך לומר את האמת, מעולם לא הרגשתי גדול ממך...

לך תסביר עכשיו לכל מי ששואל איזה בן אדם היית, כי רק אני ידעתי. החבר הכי טוב שהיה לי בעולם הזה, השותף לפשע, השותף לדירה, השותף לחיים – שותף. אני יכול לספר על אינסוף זיכרונות שחלקנו יחד, אבל מה הטעם? אתה יכול לאהוב זיכרון עד מחר, אבל הוא אף פעם לא יוכל לאהוב אותך בחזרה. אני לכוד, כי אני לא יכול לתאר במילים איך אני מרגיש, ולשאול מישהו אחר איך הוא מרגיש נראה לי לא הגיוני...

אחי, אתה הוכחה חיה לזה שהטובים מתים צעירים. אתה איננו ומבחינתי זה כמו למות ולהמשיך לחיות. כשאני אשכב ער בלילות ואחשוב על הטעויות שלי, אני אגיד תודה עליך... תמיד היית הכי קרוב לשמש מכולם, אבל הפעם התקרבת צעד אחד יותר מדי. היית כל החיים שלי. הערצתי אותך, אוהב אותך, אמשיך לאהוב לנצח".

נטע אחותו ספדה לו: "אייל, אחי שלי. אני יושבת בחדר שלך וחושבת כמה היית מתבאס שהשמיכה לא ישרה ושלקחתי לך ספר. כמה טוב היית. כמה תמיד חיפשת להיות טוב ולעשות הכול על הצד הטוב ביותר. אנשים היו מתאהבים בטוב הזה. תמיד אמרת לי כמה אני מיוחדת ושאתה הגב שלי. היית החוזק במשפחה שלנו. שתמיד המשפחה במקום הראשון. כמה התגאיתי בך, כמה השווצתי בך. חבל שלא אמרתי לך את זה יותר. אז אני אומרת לך עכשיו כמה אני אוהבת אותך. איך לא תהיה בחתונה שלי? לא תהיה כשאלד. תכננת לעשות מרתון השנה. אני ארוץ במקומך, אשוויץ שאתה אח שלי. אני אוהבת אותך אהבת עולמים, נטע אחותך הקטנה".

מתוך הכתבה בעיתון "מעריב" מאת בן כספית: "אייל אבניאון היה בן עשרים וחמש בנופלו. גבר צעיר, יפהפה, קורן אור יקרות. השאיר אחריו מורשת ייחודית, מעוררת השראה, מיוחדת במינה. בחור נדיר, עשוי מחומרי הגלם המשובחים ביותר שיש בטבע האדם... הייתה בו כמות עצומה של רגשות אותם ידע לתרגם למילים סדורות, הייתה בו חמלה, סקרנות ואינסוף ציונות. שאף לתקן את המקום הזה ואת החמלה שלו פיזר, שווה בשווה, בין כולם".

להנצחתו נערך ביום 2.9.2024 משחק כדורגל בין חבריו ששיחקו איתו בתיכון בקבוצת הנוער של מועדון "הפועל הוד השרון" לבין קבוצת הנוער הפעילה של המועדון. אביו נשא דברים בפתח המשחק: "לפני שש-עשרה שנה, אייל עלה על המגרש הזה בפעם הראשונה וביקש מיד להיות שוער, למרות שהנתונים הפיזיים והגנטיקה המשפחתית לא היו לצידו. לאט לאט ובבטחה, הוא התבגר והפך להיות המפקד של ההגנה ובהמשך גם קפטן הקבוצה... פה על המגרש, אייל, קיבלת את היסודות והערכים שילוו אותו בתור מפקד בצבא – חתירה למגע, הפעלת לחץ, משמעת קבוצתית, ערכים ונתינה אין סופית לצוות שלך".