תפריט נגישות

סרן פנחס פיני רסנר ז"ל

פנחס רסנר
בן 23 בנפלו
בן בתיה וצבי
נולד בגרמניה - מינכן
בז' בשבט תש"ז, 28/1/1947
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 188, גד' 53
נפל בפעילות מבצעית
בכ"ג בתמוז תש"ל, 27/7/1970
מקום נפילה: לבנון
באזור לבנון
מקום קבורה: חיפה

קורות חיים

בן צבי ובתיה. נולד ביום ז' בשבט תש"ז (28.1.1947) במינכן שבגרמניה ועלה עם משפחתו לארץ בנובמבר 1948. בתחילה למד בבית-הספר היסודי "אורים" ואחרי כן למד שנתיים בבית-הספר הריאלי וסיים לימודיו בבית-חינוך תיכון בחיפה. עוד מגיל צעיר היה פיני חבר בתנועת הנוער החלוצי "הצופים". בתחילה ספג את ערכי התנועה ורעיונותיה כחניך ואחרי כן עסק הוא בהדרכה. הוא ראה בהדרכה אתגר מיוחד ותכנן את זמנו הפנוי כדי לספק את צרכיה. תחילה הדריך חניכים משכבות צעירות ואחרי כן הדריך גם בוגרים (חניכיו הבוגרים יצאו לנח"ל והצטרפו לגרעין, שהקים את ההיאחזות במבוא-חמה). הוא נחשב ידען בשעורי הגדנ"ע ובמסעות בזכות הידע שלו בתחום הצופיות. הוא היה תלמיד מצטיין אף על פי שלא הקדיש מלוא זמנו ללימודים. הוא היה בעל תפיסה מהירה בתחום המקצועות המדוייקים והדבר היה לו לעזר בלימודים. הוא היה נער ער, רגיש ובעל הבחנה דקה. אמנם הוא למד במגמה הריאלית, אבל נמשך גם אל הספרות והאמנויות. מילדותו היה מרבה לקרוא ספרים, שמהם שאב ידע ובספרייתו היו ספרים רבים שחזר וקרא בהם ובכך הרחיב את אופקיו והעמיק את השכלתו. הוא היה מנהיג מטבעו והדבר תרם להצלחתו בתנועה ואחר כך בצבא. בימי החופשה אהב לבלות עם חבריו לתנועה בטיולים וכך למד להכיר יפה את נופי הארץ ואתריה. הוא הצטיין גם בספורט, ביחוד בענפים שדרשו כוח רצון וסבילות. פיני חיכה בציפיה רבה לגיוסו לצה"ל והתעתד להתגייס לחיל קרבי, דבר המובן מאליו בהתחשב בחינוך החלוצי שקיבל. זמן מה לפני גיוסו לקה אביו בהתקף-לב ובאותה תקופה היה לעזר רב לאמו. פיני היה בן מסור ואוהב להוריו ומפני כך נעתר לבקשתם ודחה את גיוסו כדי ללכת לעתודה האקדמית.

פיני גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1965 ושירותו נדחה כנהוג לגבי עתודאים. הוא סיים את הלימודים בטכניון בשנה הראשונה בהצלחה מרובה ועבר קורס מ"כים בצבא. בסוף שנת הלימודים השנייה פרצה מלחמת ששת הימים ופיני התנדב ליחידת חבלנים ועודד אחדים מחבריו לעשות כמותו. הוא השתתף בלחימה במבואות רפיח ובכיבוש עזה. על תקופה זו כתב אחד מחבריו ללימודים: "היינו אז בטכניון, שבועות אחדים לפני סיום שנת הלימודים השנייה. פיני ושבעת הנוספים שובצו למחלקת חיל-ההנדסה של החטיבה. כ"חבלנים" עבדנו בעבודות חקלאיות ובעבודות הביצורים, בעיקר במשק נירים שעל גבול הרצועה. המתח היה עצום; לא ידענו מתי תפרוץ המלחמה ועבדנו שעות רבות כל יום כדי להספיק יותר ככל האפשר לבצר ולחזק. כדרכו היה פיני המעודד, המתנדב והגורר אחריו אחרים לבצע כל תפקיד קשה. יומיים לפני המלחמה, הועברנו לפינה הדרומית של 'מול הרצועה' - למשק כרם שלום. כיתתו של פיני נשלחה לגדוד השריון של החטיבה וכיתתי נשלחה לסייע לגדוד צנחנים. כשבא פיני לגדוד השריון התרשם, לדבריו, מן האופי ה'בלתי רציני' של הגדוד. הוא היה מוטרד שאם יקרה משהו לא גדוד זה הוא שיטול את המשימות העיקריות והוא לא יכול היה להסכים לכך שיעסוק במלאכות 'שוליות'. גמלה בלבו ההחלטה איפוא להצטרף לגדוד הצנחנים וכך קרה, שפתאום בא אלינו לגדוד הצנחנים ולחץ עלי שאתחלף עמו. התחולל מאבק קצר ועז בין שני רצונות איתנים ללחום, ובסופו של דבר פיני גבר עלי - והתחלפנו". על פעולותיהם הרבות של פיני וחבריו הסטודנטים המתנדבים כתב מפקד היחידה לדיקן הסטודנטים של הטכניון: "אין מילים בפי לתאר את מידת נכונותם, חריצותם והקרבתם של בחורים אלה. לא הייתה משימה שלא ביצעוה בנבונות, בחשק ובהקרבה. שניים מהם נפצעו תוך כדי משימת חילוץ פצועים בשטח ממוקש. במשך תקופה קצרה זכו באהבת כל חיילי המחלקה ומפקדיה, הנמצאים כבר יחד שנים רבות. אסיר תודה אהיה לכבודו אם ימצא דרך להעביר להם את הוקרתי ותודתי העמוקים". הדיקן כתב מכתב לפיני וכך סיים אותו: "אנו גאים בך במיוחד כי עשית ברוח התנדבותך והקרבתך מעל לנדרש. אתה יחד עם יתר אזרחי המדינה בכלל, וציבור הסטודנטים בפרט, עשיתם כמיטב יכלתכם למען המאמץ המלחמתי, והעליתם על נס את גבורתם עמנו". לאחר המלחמה חזר פיני לטכניון והשלים את לימודי השנה השנייה. המלחמה השאירה אותות עמוקים בנפשו והוא החליט לדחות את המשך הלימודים ולהתגייס לצבא, כי האמין שכך יוכל לתרום כמיטב יכולתו למולדת וגם יוכל להפיק סיפוק נפשי מן השירות הצבאי.בראשית נובמבר 1967 חזר פיני לצבא. הוא המשיך בחיל האהוב עליו, חיל השריון, ונתקבל לקורס מפקדי-טנקים. הוא לא התאכזב מן הצבא. לפי המכתבים ששלח אז הביתה ניכר שהוא זוכה בסיפוק ואושר. לאחר קורס מפקדי טנקים עבר ישר לקורס קציני שריון. בזמן הקורס יצאו הצוערים כמפקדי טנקים לפעולת כראמה, ובה לחם פיני לראשונה מלחמת שריון. ביוני 1968 קיבל פיני דרגת סגן-משנה ונתמנה למפקד מחלקה. הוא מילא את תפקידו במסירות ובכישרון. ולאחר תקופה קצרה יחסית הוענקה לו דרגת סגן. בראשית ינואר 1969 מונה לקצין מבצעים בגדוד. אחרי כן מילא בהצלחה תפקיד של מפקד פלוגת טנקים (כממלא מקום) ומפקד החטיבה שראה בו "קצין המיועד לקידום מהיר", החליט לשלחו לקורס מפקדי פלוגת שריון. את הקורס סיים בהצלחה במארס 1970. בתקופת שירותו הצבאי, את כל התפקידים עשה מתוך אהבה לצבא, דאגה לפקודיו ונכונות לבצע ולעיתים על חשבון חופשותיו וביקוריו בבית. בתקופת שירותו כמ"פ החל פיני לחשוב על שחרורו מן הצבא. הוא עמד לשאת את חברתו לאישה, אף מועד החופה נקבע ודירה נקנתה. שלושה חודשים לפני מועד שחרורו יצא פיני כמפקד כוח לפשיטה משוריינות לשטח ה"פתחלאנד" שבלבנון ובמהלך הפעולה נפצע מפקד הגדוד ופיני מילא את מקומו. זמן קצר אחרי-כן נפצע גם הוא כאשר הטנק שלו נפגע. הוא הועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה ועד מהרה הוטב מצבו אך בתקופת החלמתו נודע לו שיחידתו מבצעת פעולות מעבר לגבול. אמנם עדיין לא נשלמה החלמתו אך פיני עזב הכל ובעודו חבוש חזר ופקד על חייליו ברמת הגולן ובפשיטה המשוריינת שנערכה בשטח סוריה. כשאמו ביקשה ממנו להישאר עוד זמן-מה בבית ההבראה ענה לה פיני שאת החיילים שהוא חינך לא יוכל לשלוח לקרב בלעדיו. בפשיטה האחרונה בוצעו כל המשימות בשלמות והכוח חזר שלם ובריא. פיני ויתר על בית-ההבראה ונשאר ביחידה. לאחר כשבוע ימים התחיל חומו עולה ועייפות גדולה ירדה עליו. אז הועבר לבית-חולים, התברר כי לקה בצהבת קשה כתוצאה מעירוי דם נגוע בזמן אשפוזו לאחר הפציעה, וכשהחמיר מצבו הוטס לתל-השומר, אך ללא הועיל. ביום כ"ג בתמוז תש"ל (27.7.1970), נפטר והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. הוא הועלה לדרגת סרן לאחר נפלו. מפקד יחידתו כתב למשפחתו מכתב תנחומים ובין השאר הוא ציין כי, "את דרכו ביחידה החל כמפקד מחלקת טנקים. מאז הוא משך את תשומת לבנו בכשרונו הטבעי להנהיג את אנשיו לקרב, בהשכלתו הרחבה ובאינטליגנציה שלו - הוא הקדיש לילות וימים לאימון חיילים ומפקדים. לעשותם למפקדים טובים יותר, חיילים טובים יותר, ממושמעים, נאמנים ואוהבי ארץ ישראל ומדינת ישראל. עם חיילים אלה יצא לקרב - לפשיטה בלבנון ולפשיטה על סוריה,ויכול לשניהם - מלאי צער ויגון אנו, חיילים ומפקדים כאחד, אתכם הורים שכולים - כחלק בלתי נפרד מכם אנו עומדים נבוכים ועצובים בפני העובדה המרה כי פיני איננו עוד והוא הרי אחינו, ידידנו וחברנו לנשק". במחצית יולי 1971 נחנכו בקרית הטכניון מגרש ספורט ויציע, שהוקדשו לזכרו של פיני, בנוכחות אלוף פיקוד הצפון, מפקדים בכירים מחיל השריון, הורים, בני משפחתו, חברים, מורים וסטודנטים. מפקד חטיבת השריון ששירת בה העניק למנוח אות הערכה לשבח על "דבקות במטרה ואומץ לב לנוכח פני האויב". כתבה על פיני ועל המגרש והיציע פורסמה ברבעון הטכניון של 1971.

בניית אתרים: