תפריט נגישות

רס"ן שי (שייקה) ברנשטיין ז"ל

שי ברנשטיין
בן 24 בנפלו
בן אסתר ושלמה
נולד בבאר שבע
בי"ט בסיון תשמ"ב, 10/6/1982
התגורר בבאר שבע
התגייס ב-19.7.2000
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 401, גד' 9
נפל בקרב
בי"ח באב תשס"ו, 12/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: ואדי סאלוקי
באזור לבנון
מקום קבורה: באר שבע
חלקה: 10, שורה: 6, קבר: 4.
הותיר: הורים, שני אחים ואחות
בעל צל"ש מפקד האוגדה

קורות חיים

בנם של אלה ושלמה (סנדו). נולד ביום י"ט בסיון תשמ"ב (10.6.1982) בבאר שבע. בן זקונים להוריו ואח צעיר למיכאל, רויטל וגיא.

שי נולד ב-10.6.82, ביום השני של מלחמת לבנון הראשונה. הוא גדל בשכונת נווה נוי בבאר-שבע, למד בבית ספר היסודי "מענית" והמשיך לבית הספר התיכון הטכני של חיל האוויר בעיר, שם סיים את לימודיו בהצטיינות. מילד שובב בגר שי והיה לנער איכותי. חברים התאגדו סביבו כמו פיסות מתכת הנצמדות למגנט. הייתה לו היכולת להצחיק עד דמעות. חבר ילדות העיד עליו שהיה "אחד האנשים היותר מוכשרים שהכרתי, היותר חכמים שהכרתי..." נטלי חורי שלמדה עם שי בתיכון מספרת: "אני זוכרת אותך תמיד הראשון בכיתה. היינו לומדים יחד למבחנים ותוך מספר דקות היית משנן בעל פה את כל החומר. לפעמים היינו יושבים עם כל החברים על הדשא, צוחקים ומתווכחים, מה יותר טוב מגמת מכונות או מגמת אלקטרוניקה."

יצחק גוונדשניידר, סבו של שי, אביה של אלה אמו, היה ניצול שואה. במלחמת העולם השנייה איבד יצחק את אשתו, בתו ואת כל שאר בני משפחתו והיה לניצול היחידי ממשפחה ענפה. למדינת ישראל עלה עם משפחתו השנייה והקים בית לתפארת. כילד, גדל שי על סיפורי השואה והגבורה אותם סיפר סבו. שי גילה התעניינות רבה בנושא וככל שהתבגר למד באופן עצמאי והבין יותר ויותר את משמעות האירועים ואת חשיבותם. בשנת 1998, בגיל שש-עשרה, השתתף שי במסע שורשים משפחתי בפולין בן כחודש ימים. במהלך המסע סיירו בני המשפחה במחנות ההשמדה אושוויץ, מיידנק ובירקנאו. זו הייתה חוויה קשה עבור שי, להתהלך במקום שבו לפני כחמישים שנה התהלכו קרובי משפחתו ואנשים אחרים – אל מותם. ריחות הביתנים והצריפים נחרתו בזיכרונו ולא פעם היה שי מזכיר אותם. קרבתם של כפרים פולניים למחנות ההשמדה המחישה כי אין על מי לסמוך וכי רצח אנשים חפים מפשע יכול להתרחש בכל מקום. שי ביקש מאלה אמו שתתרגם עבורו מפולנית את המשפט שהיה כתוב במחנה ההשמדה מיידנק, מעל המקום שבו נטמן אפר הנרצחים: "גורלנו – אזהרה לכם". משפט זה ומערכת הערכים שנלווית אליו הנחו את שי בהמשך.

בגיל שמונה-עשרה, ביולי 2000, התגייס שי לקורס טייס. שם הכיר את חברתו סיון רפאלי, שהייתה גם היא צוערת בקורס. אחרי מספר חודשים הוא פרש מהקורס, עבר לחיל השריון ומהר מאוד הפך ל"מורעל" שריון. שי אהב את הטנקים, היה לשריונר מקצוען, ומרגע שהתחיל לפקד – התגלה גם כמפקד מעולה. שי הצטיין בתפקידיו השונים, סיים את קורס הקצינים בהצטיינות וקיבל את דרגותיו מהרמטכ"ל דאז- רא"ל משה (בוגי) יעלון. הוא פיקד בקורס מפקדי טנקים וכן בהשלמת קורס הקצינים של השריון. שי האמין בחשיבות השירות הקרבי והפיקוד האיכותי בצה"ל. הוא הבין כי אין לעם היהודי בררה אלא לשמור על ארצו ולחיות בה – הרי התחנך וחינך את עצמו דרך סיפורי הגבורה של סבו ושל מפקדי פלוגות במלחמות ישראל. הוא העריץ מפקדי פלוגות שסופרו עליהם סיפורי גבורה והיה סבור כי מ"פ הוא התפקיד הפיקודי החשוב ביותר בצבא.

שי עצמו תרגם את הפיקוד בדרכו הייחודית: ללא יהירות וגם בלי יותר מדי דיסטנס, כי מפקד לא חייב להיות תמיד רציני. שי היה קצין יוצא דופן, דומיננטי ואנרגטי מאוד, שידע לתבל הכול בהומור, ויחד עם זאת – לא ויתר ולא עיגל פינות. הוא היה מסור מאוד לחייליו, מפקד נערץ שרואה ואוהב את האנשים ואת החיים. החיילים שלו החזירו לו אהבה, העריכו אותו ורצו להידמות לו. קצינת המחשוב ביחידה שלו אמרה עליו לאחר מותו: "שי, היית אחד האנשים שהפכו את החיים שלי בבסיס לשמחים ועליזים יותר. תמיד ידעת לומר מילה טובה, מכל דבר ידעת לעשות צחוק, בכל קושי תמיד ידעת להראות טיפת נחמה. היית בן אדם מדהים."

אי אפשר היה לשהות בחברתו של שי בלי לצחוק, מיקי חברו מספר איך ידע שי לעבור ממצב רוח מבודח לרצינות בדמות המפקד המקצוען וכראייה אכן התקבל שי לתפקידים מהיוקרתיים בחיל... "מצד אחד כשהיינו ביחד היינו מתנהגים כמו שני ילדים בני חמש. זה היה הכיף שלנו זה היה הפורקן שלנו, לעשות שטויות... מצד שני היית תותח, מקצוען, שריונר אמיתי, פייטר."

בשנת 2005 בתום קורס מ"פים, יצא שי עם משלחת צה"ל לפולין. הפעם דרך נכדו של ניצול השואה על אותה אדמה עקובה מדם, כקצין בצבא ההגנה לישראל. יצחק סבו כבר לא היה בחיים כששי הגיע למעמד זה, אך לדברי בני המשפחה, לו היה בחיים היה אומר לשי כי הוא נקם את נקמתו. כמ"פ נהג שי לכנס את חייליו כמה דקות לפני יציאתם לחופשת סוף השבוע, ולקרוא להם קטעים נבחרים מתוך ספריו של ק. צטניק. באמצעות סיפורי השואה ניסה להעביר לפקודיו את המשפט שזכר ממיידנק "גורלנו – אזהרה לכם", כדי שיבינו את החשיבות העצומה הגלומה בשירות הצבאי.

למשפחתו היה קשור מאוד, בכל ביקור בסוף השבוע,שי היה מגיע עם זר פרחים המיועדים לאמו אלה-אותה כל כך אהב. ארוחת הערב בערב שבת הייתה חגיגה של צחוקים, ובליל הסדר שררה אווירה של שמחה והילולה, עם שירים ותיפוף על דרבוקה. שי נהנה לשוחח עם אחיו הגדולים. "אח קטן כמו אח גדול" כך כינה אותו גיא אחיו, שאמר עליו: "כל כך הרבה דברים טובים היו בו, ואפשר היה רק ללמוד ממנו." שלושת האחיינים הקטנים של שי – ראם, בל ושקד – היו אהבתו הגדולה, ובחופשותיו בבית השתעשע איתם במשחקים כאחד מהם.

ב-12.7.2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה ושי עלה ללבנון עם הגדוד שלו כמ"פ מבצעי, אחרי חודש ראשון בתפקיד. במשך שלושה שבועות לחמו שי והפלוגה עליה פיקד במבצעים שונים והצליחו במשימותיהם: חיסול מחבלים והשמדת עמדות ירי ומשגרי רקטות. שי האמין כי חשוב להילחם על מנת לשמור על בטחון מדינת ישראל, למנוע ירי קטיושות על אזרחי המדינה ולהחזיר את החיילים החטופים.

שבוע לפני שנהרג התלווה אליו כתב "הארץ" יאיר אטינגר לטנק בדרום לבנון. את התרשמותו משי תיעד אטינגר בכתבתו: "סמכותי, משרה סביבו ביטחון ושליטה, גבר-נער שלא נזקק להומור שחור כאשר שיחרר לתוך הפומית בדיחה... הצוות של ברנשטיין היה בחופשה בבית, כך שכולנו – גם הטען, הנהג והתותחן... – היינו בעצם אורחים ללילה בטנק הזה ושותפים למין תחושה משפחתית ובוטחת. הייתה זו כנראה אשליה, אבל היא לא נבעה מדפנות השריון של מרכבה סימן 4, אלא בעליל מהאיש שבצריח, זה שלא השאיר דבר ליד המקרה, זה שווידא שוב ושוב שהתנועה החשודה שזיהה התותחן לא הייתה חיילי גולני, זה שבנסיעה פנימה לתוך לבנון ניצל דקה פנויה כדי לשמוע מאנשיו איך בילו את סוף השבוע בבית... בסוף אותו לילה היטיב לתאר בפניי נהג הטנק, נעם בר, איך זה כששי 'נמצא בכיפה'. הוא גילה שגם בדברי התוכחה ששמע ממפקדו תוך כדי תנועה לא היה שום עלבון. נהפוך הוא, 'שי נתן תחושה של ביטחון לאורך כל הלילה, הוא יודע מה הוא עושה. לא אצל כל המפקדים זה ככה'... חוץ ממה שאמר ברנשטיין על החברה שלו, וחוץ מהקסם האישי המדבק שלו, ההצצה שהתאפשרה באותו לילה הייתה לא על אדם פרטי, אלא על קצין... חף ממצ'ואיזם, קר רוח, עירני, מקפיד על פרטים קטנים. בעיקר מנהיג... ביום שישי בלילה, דקות לפני שנכנס על הטנק שלו ללבנון, התקשר שי לבית אמו 'תרגיעו את אמא. תגידו לה שהכול יהיה בסדר,' ביקש מאחיו גיא. בליל שישי בשבוע שעבר התראיין לערוץ 2, ערב הכניסה לאחת הגיחות לדרום לבנון. יומיים לאחר מכן התפרסמה כתבה עליו ועל חייליו בעיתון 'הארץ'. 'הוא התקשר לברר מה הופיע בכתבה שאותה לא הספיק לראות,' סיפרה אחותו רויטל. 'היה חשוב לו שהחיילים יצאו טוב בכתבה'."

שירותו בקבע, שהחל ב-17.9.2003, אמור היה להסתיים תוך שלושה חודשים כששי יצא למשימתו האחרונה. בערב שבת 11.8.2006 נכנס גדוד "עשת" למעבר הסלוקי. סרן שי הוביל את הגדוד כמשמר קדמי בראש פלוגתו בשטח האויב כשנים-עשר קילומטרים מהגבול. למחרת, יומה האחרון של המלחמה, הוא יצא ביודעו שזו משימה מורכבת, שיש סיכוי שלא כולם יחזרו ממנה; אך הוא הקרין ביטחון ואמונה כלפי החיילים שסמכו עליו והלכו אחריו. שי הוביל את הגדוד במעלה הציר ההררי.

המג"ד נפצע ופונה מהשטח ושי נטל את הפיקוד על הגדוד, ראשון בכוח, מנווט ומכוון אל תוך שטח האויב עד למבואות העיירה ע'נדוריה. לאחר חצות היום, קרס הציר שעליו נעה הפלוגה. בעלייה, בדרך צרה ותלולה, נתקע הטנק של חיים גלפנד, מ"מ בפלוגה של שי. נתק נוצר בין שני הטנקים לבין שאר הכוח הפלוגתי. תחת אש כבדה ניסה שי לחלץ את הטנק. "פתאום אני קולט את שי יורד מהטנק, מגיע עם החיוך, נותן קריצות ומתחילים לעבוד על הזחל," הסביר גלפנד. התנאים היו קשים, השניים טיפלו בזחל תחת אש נ"ט (נגד טנקים) כבדה והצליחו, אבל הטנק נתקע בשנית. שי ניסה למצוא נתיב תנועה לשאר הגדוד. הוא נהג בקור רוח, תוך שהוא מדווח לאחור, צופה בטנקים של פלוגתו נפגעים מאש הנ"ט והוא עצמו חשוף כמעט מכל עבר. שי יכול היה לסגת לאחור או להמשיך במשימה, אך בחר לסייע לצוות הטנק הפגוע ולהגן עליו, עד שיגיע החילוץ. ערך הרעות קדם אצלו לכול, לכן מחיר השארת טנק פגוע וחשוף בשטח שנשלט על ידי חוליות של החיזבאללה – היה גבוה מדי. בזמן שחיפה על חבריו, תוך נטילת סיכון אישי רב, נפגע הטנק של שי משני טילי נ"ט. שי נהרג ויחד עימו שני אנשי הצוות: הטען, סמל ראשון עמשא משולמי; והתותחן, סמל ראשון עידו גרבובסקי.

סרן שי ברנשטיין נפל בקרב בדרום לבנון בי"ח באב תשס"ו (12.8.2006). בן עשרים וארבע היה בנפלו. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין בבאר שבע.

יום לאחר נפילתו של שי הציעה אחותו - רויטל, להחליף את שם המשפחה על שמו וכך קיבלה משפחתו החלטה להחליף את שם המשפחה לבר-שי על מנת להנציח את שי לעד. על מצבתו של שי חרטו את המשפט שחרוט גם בליבם:

"שייקה, אוהבים אותך וגאים בך

נאמץ את דרכך ונמשיך בה."



על שהראה דבקות במשימה בקרב, אומץ לב תחת אש, חתירה לניצחון, על הפגנת גבורה, על יוזמה, על מנהיגות תחת אש ועל רעות לוחמים – הוענק לשי ציון לשבח מטעם מפקד אוגדה 162, "עוצבת הפלדה". בנימוקים ציין תת-אלוף גיא צור: "סרן שי ז"ל, מ"פ בגדוד 'עשת', תפקד בלחימה בלבנון כמשמר קדמי גדודי. בתנאי דרך קשים מאוד, ותחת איום אש נ"ט כבדה, הוביל כמה פשיטות ליליות פלוגתיות לעבר העיירה תלוסה. לאורך מבצעי הפשיטה דבק במשימותיו וביצען בקור רוח ובאומץ רב."

אחותו רויטל ספדה לו: "שייקה שלנו, אחי הקטן, כמה אתה חסר לי, נראה כאילו כל רגע אתה עומד להתקשר ולומר 'היי אחותי, מה העניינים?'. הרבה אנשים מספרים עליך סיפורים מיוחדים, כחייל, כחבר, כמפקד. אך כל אלה אינם מפתיעים אותי, הרי ידעתי מי אתה, שייקה."

חברתו סיון אמרה: "שי היה מפקד אמיתי, מנהיג, שריונר, בן, אח, אהוב. אבל מעל הכל, חבר. הוא היה מתנה לחייו של כל מי שנגע בו. אנחנו נתגעגע אליו תמיד."

חברו לטירונות ולקורס מפקדי טנקים, מיקי פנחס: "מותך השאיר חלל אדיר כי היית דמות בולטת בשטח. אתה תמיד אצלי בלב ובראש – מודל לחיקוי."

אריאל כתב לזכרו: "על מעט מאוד אנשים ניתן לומר כי באמת היו דוגמה ומופת ועליך אכתוב כי מעבר לכך היית יחיד ומיוחד... היית לנו מנהיג, אוהב אדם וחבר אמיתי. ליבך היה כנהר של טוב לב , הומור ואהבה לזולת. וחוסנך היה כעמוד פלדה ששום דבר לא יכול לו. אתה חסר לכולנו – העולם אינו שלם בלעדיך."

דורי מירון, מפקד טנק מפלוגה ה' עליה פיקד שי: "חברי הטוב ומפקדי הגדול, שי, אני מתגעגע. היו לי אבנים גדולות על הלב שרק אתה ידעת להסיר. כשלא יכולתי להמשיך לפקד, אתה שכנעת אותי להמשיך והסכמתי... חיזקת אותי. תמיד היית לצדי, בכל מצב... ידעת מה אני מרגיש. היית לי למורה, למפקד ולאח."

הוא אהב את השירות בצה"ל ואהב את חייליו, אך יותר מכל אהב שי את סיון חברתו. אחרי שש שנות חברות, הוא רק רצה לאהוב ולשמח אותה, וכשסיון צחקה שי היה מאושר. השניים התכוונו להתחתן מיד לאחרי המלחמה. לאחר מותו יזמה סיון את הפקת הסרט "דרכי לקודקוד" לזכרו של שי. הסרט מתעד מסע בעקבותיו של שי ברנשטיין האדם, החבר והמפקד. הקרנת הבכורה התקיימה במרכז הצעירים בבאר שבע, בדצמבר 2007. ניתן לצפות בסרט באתר האינטרנט "נענע10".

באתר http://www.evelnet.co.il הוקמה "קהילת מנחמים" לזכרו, ובה סיפור חייו, הספדים ותמונות.

כמו כן, הוקמה עמותת "אדם ומפקד –להנצחת זכרו של שי ע"י פעילות חינוכית,חברתית ותרבותית. בנוסף, נחנכה "כיכר המופת" בעיר באר-שבע, לזכרו של שי, אשר במרכזה ניצב טנק מג"ח עליו פיקד שי בתחילת דרכו הצבאית.

בניית אתרים: