תפריט נגישות

סמ"ר איתי שטיינברגר ז"ל

איתי שטיינברגר
בן 21 בנפלו
בן פרידה ואריק
נולד בישראל
בי"ט באייר תשמ"ה, 10/5/1985
התגורר בכרמי יוסף
התגייס ב-7.1.2004
שרת בחיל השריון
יחידה: פלס"ר 401
נפל בקרב
בי"ח באב תשס"ו, 12/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: ואדי סאלוקי
באזור לבנון
מקום קבורה: כרמי יוסף
הותיר: הורים, אחות ושני אחים
בעל צל"ש מפקד האוגדה

קורות חיים

איתי - 2006





לפני שנתיים וחצי הגעת אלינו פתאום, ילד גבוה עם חיוך מקסים שמיד כבש את כולנו.

היית החייל הכי מיוחד בצוות, הכי בולט, תמיד לובש את הבגדים הכי צבעוניים ומוזרים, תמיד עם אותו חיוך על הפנים.

תמיד היית מעודד את כולם תמיד דואג, תמיד הובלת את הצוות במנהיגות המיוחדת רק לך, וסחפת אחריך אנשים, וכלל לא התאמצת בשביל זה, זה הטבע שלך-זה אתה.

בטירונות למדו אותנו שבלחימה צריך קודם לחפש "מטרות איכות", כנראה שגם האויב היה בשיעור הזה, כי זה מה שאתה היית - "מטרת איכות", ואיך אפשר הרי היה לפספס אותך... "הכוכב של פלס"ר 401 ", שבכל מקום שאליו הלכת מיקדו מיד כולם את תשומת ליבם בך.

תמיד ידענו שאתה בעל היכולות הגבוהות ביותר מכולנו, אבל אתה אהבת לעשות דברים בדרך שלך, תמיד בדרך של שלווה ורוגע.

אף פעם לא הרמת קול על אף אחד וידעת בתוכך שדרכי הנועם הם הנכונות לכולנו.

תמיד ידעת להכניס את ההערות המצחיקות והשנונות שהיו מעלות חיוך על הפנים ונותנות דקה של צחוק והפוגה מהלחץ התמידי במסלול.

כמה דמעות שלא נבכה לא ינקו את העולם השחור הזה שבו אתה כבר לא נמצא.

אין הרגשה יותר נוראה מזו. אין איש חוץ ממך שממנו אנחנו לוקחים כל כך הרבה.

אתה היחיד שממנו יכולנו לשאוב כל כך רבה אנרגיות כדי להמשיך לחיות אחרי אובדן שכזה, אבל אתה כבר לא כאן, ושום דבר לא ימלא את החלל שהשארת מאחוריך.

בראש מתרוצצות כל הזמן תמונות שלך. כל תמונה במצב שונה, אך בכולן יש אותה שנינות, אותו חיוך, אותה שמחת חיים, ואותן עיניים - אותן עיניים פקוחות לרווחה שמסתכלות עלינו מלמעלה עכשיו ונותנות לכולנו לדעת עד כמה שאתה אוהב.

אוהב את העולם, אוהב את האנשים, אוהב את הצחוק.... הלוואי ונצליח לחיות באותה שמחה ושלווה שהיו בחייך.



איתי יקר שלנו, מה בכלל יש לדבר

אתה שוקע כאן, אבל זורח במקום אחר.



פרידה, אריק, יעל, יונתן ויואב היקרים - אין מילים שנאמר שיקלו על התחושה האיומה של האובדן שלכם, של האובדן של כולנו. אך בכל זאת רצינו לומר שכל אחד מאיתנו הרגיש כאילו הוא עצמו איבד אח, כי איתי היה אח של כולנו.

הלוואי שילדנו יגדלו להיות אנשים טובים, אוהבים ומיוחדים כמו איתי.



אנחנו אוהבים אתכם ותמיד, ותמיד נהיה איתכם.



צוות "גיל" מרץ 04



שטיינברגר איתי תכנן להשתחרר מהצבא וללמוד לימודי צילום ואמנות הקולנוע באקדמיה: "בצלאל" ירושלים.

איתי לא הספיק להגשים את החלום. איתי אמן מלידה יצר אמנות ומוזיקה, למד במגמת קולנוע.

איתי ידע בדרכו לצבוע בשכבות של תוכן ואור.

איתי נהרג בשם החיים כאשר חילץ חברים משדה הקרב. איתי חירף נפשו בקרב בלבנון.



איתי שטיינברגר: אהבה לאדם, לנוף ולטבע

באחד מימי הקיץ פרצה שרפה בוואדי תחת רחוב היסמין. עצי שיטה ואורן בערו זה אחר זה כלפידי ענק. אש אדירה ומאיימת קרבה לבתי הרחוב בהם התקבצו כל השכנים בניסיונות לעצור את התקדמותה. עם צינור ביד אחת ומצלמה ביד השנייה איתי מנהל דיאלוג עם איתני הטבע הרוחשים מולו. לוחם בהם ובה בעת מתפעל מעוצמתם ומתעד בהתלהבות את המחזה.

איתי מצליח לתעד בתמונותיו מפגשים של אדם סביבה שאין בהם משום פגיעה זה בזה אלא הרמוניה של שיתוף פעולה: נוער בדואי לאור השקיעה בסיני, צדפות המעטרות אישה יפה, שיח עלים ירוקים המסתיר ומגונן על תייל מוסווה, איתי רוקד בחיק הטבע ומצלם ומצלם. כשאני מנסה להבין את הדיאלוג עם הטבע אני חוזר לחוויות ילדות ונעורים משותפים עם איתי.

כרמי יוסף השוכנת לרגל תל גזר המקראית בורות מים, מערכות חצובות, פיר שמחבר את המעיין "עין וורדא" לתל. המעיין שבו נביעה, קני סוף ועץ תאנה ענק היה מקומו האהוב של איתי.

איתי היה דמות חינוכית ייחודית - מצא את דרכו להשפיע על סביבתו באפיקים מגוונים. הדרכת נוער בחוגי סיור, אהבת הארץ והטיול בשילוב פעילויות חברתיות סביב ערכי שיתוף ועזרה הדדית, דרך הבעת רעיונותיו באמצעות עדשת המצלמה בלימודי הקולנוע בתיכון ועד הכשרת חיילים להטמיע בנוף הטבעי ולשימוש בו לביצוע משימתם והגנתם. במקביל לאחרונים, את חבריו לימד כל העת כיצד ליהנות מטיול ספונטני שתמיד הגיע בשלבים חדשים ולמפגשים עם אנשים לא רגילים. תמיד הייתה תשובה לכל לבט ולשאלה. מה שלא תעשה "בטבע תהנה פי 7". את המסר הזה כנראה כשראה איתי כשליחות להעביר לסביבתו. איתי אדם פלורליסט המסוגל לאהוב ולהעריך כל אדם מכל תרבות ודת.

איתי רואה באנשים חלק בלתי נפרד מנוף המקום. ובכל תמונותיו בין אם בבית או בחו"ל, בצבא או באזרחות מתועדים מצבים אנושיים, לעיתים משתלבים בטבע, לעיתים נהנית מפירותיו. לעיתים קטנים אך מלאי הערצה אל מול יצרי הבריאה...

אהבה לאדם, לנוף ולטבע, יחדיו עם הצילום היומיומי יוצרים הזדמנות למסע מרתק לעולם, דרך עיניו של איתי - נער ואיש צעיר שאוהב ואהוב על בני משפחתו, חבריו וביתו.

אלה שאפשרו לו לראות בכל אדם שפגש חבר מארח ובכל מקום אליו הגיע, בנוי אי פראי - סביבה אוהדת, טבעית ונעימה.

נכתב ע"י חבר ילדות: עומר באב, כרמי יוסף מארס 2007.



30 יום לאיתי

יהונתן - אחיו הצעיר של איתי



לאיתי

לצערי, זאת הפעם הראשונה שאני כתב לך בחיי ואת המכתב הזה כבר לא תוכל לקרוא.

אתה כבר לא איתנו שבוע ויומיים, וזה עדיין בלתי נתפס והגיוני העובדה המטורפת הזאת שאני לא יזכה עוד לשתף אותך בחיי,ולהפך.

עד אותה שבת נוראית שיצאתי החוצה לזווד את הג'יפ לטיול בים לכמה לילות עם החברה, וראיתי את חיילי קצין העיר יורדים במדרגות של ביתנו ומנסים לרכך את המכה... אני כבר הבנתי לבד ברגע שראיתי אותם (אני לעולם לא ישכח את הרגע הנורא הזה).

עד אותו רגע הייתי אדם מאושר שחייו יפים לו, באמת לא התלוננתי על כלום היו לי באמת חיים טובים, הייתי אופטימי לגמרי לא דמיינתי שיכול לקרות לי דבר כזה נורא.

איתי, דאגתי לך קצת בתקופה האחרונה בלבנון אני זוכר שגם דיברתי על זה עם חברים ואפילו עם המפקדים שלי.

אבל איך שהוא הרגעת אותי, כמו שהרגעת את כולם.

הפעם האחרונה שראיתי אותך היית בקיבוץ דפנה יום שני שבועיים לפני מותך.

היית נראה כ"כ טוב ושמח, אני זוכר איך התגאית באורך המופרז של שיערך ובטח שבטח בזקן שליווה אותך לאורך השירות באישורי פלא מאיזה רופא למוזיקה אלקטרונית. איך היית גאה בזקן שלך, והסיבה שהכי נהנתה ממנו הייתה העובדה שאסור, ואתה ידוע מגיל צעיר כאחד שהמילה אסור לא עשתה עליו שום רושם עוד מימי ביה"ס המשוגעים שלך.

בילדותי קנאתי בחופש שלך שהתבטא בכל ההיבטים הטיולים עם החברים בג'יפ, הפשטות שהייתה בך לקום ולטייל בלי תכנונים מוקדמים.

ובעיקר השלווה שהושיבה אותך באמצע היום על הספה עם הגיטרה בזמן שאני מתרוצץ כמו ילד שמרוב דברים לא יודע מה לעשות ואתה פשוט יושב ומנגן.

איך אהבתי להקשיב לך מנגן, זה היה מרגיע אותי.

אחד השיעורים המשמעותיים שאני לא ישכח לך שלימדת אותי בגיל מאד צעיר היה: "אין כזה דבר לא יכול, יש לא רוצה" אומנם היית שולף את המשפט הזה תמיד לטובתך, אבל אני חי אותו תמיד, הכל אפשרי אם רק רוצים.

אפילו ממש בקטנות כשהטלפון צלצל ורבים מי יענה הייתי אומר שאני לא יכול לענות, אתה היית שולף "אין כזה דבר לא יכול, יש לא רוצה"

וכמובן הייתי נכנע ורץ לענות.

פשוט היה בך את הכישרון להפוך תמיד את העולם כמו שאתה רוצה, במניפולציות גאוניות ומשפטים מוקרצים, היית חלקלק ופיקח.

אבל הכי הערצתי בך את השנינות שהקסימה את כולם.

איך זה שאני מספר בדיחה שלך ביום שישי אצל סבא וסבתא וכולם בקושי מעלים חיוך ושבוע אחרי אתה חוזר מהצבא עם אותה בדיחה וכולם מתגלגלים על השולחן מצחוק.

באמת כישרון בהכל.

הכתבת לי והאכלת אותי בהמון מתכונותיך ודרכי הבנתך לאורך דרכנו המשותפת שנקטעה.

למדת אותי לפעמיים גם בלי שהיית רוצה.

ולכן תמיד תישאר בתוכי כחלק בלתי נפרד ממני

בכל יום שאעבור

בכל חוויה שאחווה

בכל אהבה שאוהב

ובכל הישג ושלב בחיי.

ויותר מכל תישאר בתוכי בכל חיוך ושמחה שמהיום מהולים בעצב האובדן העמוק שבלאבד אח.

אין בי שאלות, אין בי כעס,

לא עליך ולא על אף אחד אחר,

אני לא מרגיש תחושה של פספוס כאילו שזה יכול להימנע "כל העולם הזה יכול להימנע"

אני באמת רואה את זה בפשטות זה קרה כי זה כך, לא כי זה היה צריך לקרות

לא כי זה כתוב איפה שהוא, אף אחד, לא האל ולא שום נביא היה מעז לקחת כזה אוצר מהמשפחה שלי ובטח שלא מהעולם שלנו, בעייני זה מקרי לחלוטין, ולכן זה קרה בצורה שזה קרה.

נמאס לומר עליך שאתה גיבור, לא רצית להיות גיבור אתה הרבה יותר מזה, אתה בן אדם פשוט וזה מה שעושה אותך כ"כ מיוחד בעולם הזה.

אני יושב עכשיו על הקבר שלך, יום חמישי 16 וחצי יום לפני האזכרה הכי עצובה שהעולם הזה ראה.

דבר אחד יש לומר עליך שיסכם את דברי,

כשנולדת אתה בכית, והעולם חגג את קבלתך,

היום במותך אתה חוגג, והעולם בוכה על אובדנך...

אוהב אותך ומתגעגע, אתה לא מבין כמה אתה חסר לי דמעתך תהיה בעייני לעד.

בקשה אחת יש לי אליכם חברים ואהובים, תרימו את הראש למעלה, תנשמו נשימה עמוקה, תביטו בשמיים ותחשבו עד כמה שהעולם שלנו יפה למרות הכל זה הכח שלי להמשיך ולשמוח, זאת הגדולה שלנו להיות שמחים ומאושרים גם עם פצע בלב ודמעה בעין.

אוהב אתכם!

יון



בתחרות הצילום "צה"ל והסביבה בעין המצלמה" זכתה במקום הראשון תמונתו של סמ"ר איתי שטיינברגר ז"ל, שנפל בלבנון.

התמונה הנושאת את הכותרת "אני טורו..." צולמה במהלך תרגיל אוגדתי בנגב, והיא מתארת חייל המכוון מסוק לקראת נחיתה.

צוות השיפוט הכולל צלמים מהשורה הראשונה בחר פה אחד בתמונה "אני טורו...", מתוך מבחר של יותר מ-200 תמונות שהוגשו לתחרות, ורק בגמר תהליך השיפוט נמסר לצוות כי הזוכה במקום הראשון נפל בקרב.

יהי זכרו ברוך.

בניית אתרים: