תפריט נגישות

רס"ל נמרוד שגב ז"ל

נמרוד שגב
בן 29 בנפלו
בן איריס וחזי
נולד בראש פנה
בי"א בחשוון תשל"ח, 23/10/1977
התגורר בראש פינה
התגייס ב-31.3.1996
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 847, גד' 275
נפל בקרב
בט"ו באב תשס"ו, 9/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: עיתה-א-שעב
באזור לבנון
מקום קבורה: ראש פינה
חלקה: 5, שורה: 5, קבר: 2.
הותיר: אשה - איריס, שני ילדים - ויק ועומר, הורים ואח

קורות חיים

בן איריס ויחזקאל (חזי). נולד בראש פינה, ביום י"א בחשוון תשל"ח (23.10.1997) אח לאהוד. דור רביעי במושבה. למד בבית הספר היסודי על-שם וילקומיץ' בראש פינה וסיים את חוק לימודיו בקריית החינוך על -שם אברט "אורט חצור הגלילית".

נמרוד התגייס לצה"ל ביומו האחרון של חודש מרס 1996 ושירת בחיל השריון.

לאחר השחרור למד במכללת הייטק בהרצלייה, והוסמך כמהנדס מחשבים של חברת "מיקרוסופט". עד יומו האחרון עבד בחברה בתפקיד בכיר. קסמו האישי, הנעימות והתבונה שהקרין הותירו חותם על כל מי ששהה במחיצתו ולו זמן קצר יותר. עם היותו איש הייטק, אהב נמרוד את החיים הטובים, ואת החיים הפשוטים, הראשוניים, את החיבור לטבע, לשורשים ולנוף הולדתו.

נמרוד נישא לבחירת לבו איריס, וב-5.10.2003 חבקו השניים את בנם המשותף עומר.

במלחמת לבנון השנייה נקרא נמרוד לשירות מילואים ב"צו 8", ועלה ללבנון עם טנק המרכבה שבו שימש כטען. ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006) נפל בקרב בדרום לבנון כשהטנק שלו, שחיפה כל טרקטורים שסללו ציר תנועה חדש בכפר עייתה א-שעב, נפגע ממטען צד ומיד לאחר מכן ספג טיל נ"ט. מפיצוץ הטיל והתחמושת שהייתה בטנק נהרגו נמרוד וכל אנשי צוות הטנק.

נמרוד היה בן עשרים ושמונה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בראש-פינה. השאיר אחריו רעיה, בן, הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.

על מצבתו של נמרוד נחקק מילותיו שלו, מתוך השיר "הוקפצתי" שכתב ארבעה ימים לפני שנהרג- "בסוף נלחמים, כמו חיות / בשביל לחיות, בשביל השקט שבפנים".



כתבה איריס, האלמנה: "תמיד אומרים על המתים שהם היו 'הכי בעולם' אבל נמרוד שלי היה באמת הכי בעולם. נמרודי הלך לעולמו ביום האהבה והשאיר אותי עם האהבה שלא תיגמר לעולם. במאי 2001 בהגעתי למסיבת יום הולדת של אחת מחברותיה של בתי,בגינה ציבורית בגבעתיים.ליום ההולדת הוזמן קוסם שהקסים את כולם, אך אותי שבה דווקא הבחור שהיה עימו; מהרגע שהגעתי לא יכולנו לנתק את המבטים בינינו. היינו מרותקים אחד לשני בדיוק כמו בסרטים... בשלב מסוים ניגשתי אליו ושאלתי אותו האם הוא שוליית הקוסם. הוא ענה, בחיוכו הכובש, שהוא אחיו של הקוסם ושלקוסם אין טסט לרכב... הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו ואמר: 'תתקשרי.את לא תתאכזבי,. זה היה נמרוד - נמרודי שלי! אני, שעברתי נישואים וגירושים כואבים, לא מיהרתי להתקשר למרות שלא הפסקתי לחשוב עליו.הוא, מצדו, לא ויתר ופנה לאמה של ילדת יום ההולדת על מנת שתבקש ממני ליצור עמו קשר. כעבור זמן מה עשיתי את מה שלא מתאים לי לעשות... התקשרתי. כאילו משהו חזק ממני חיבר בינינו.משיחת הטלפון הראשונה ידענו כי נועדנו זה לזו. הרגשתי כי אלוהים שלח פיצויי לחיי, נמרוד היה כל עולמי. טעם חיי ואהבתי. כעבור שנתיים נישאנו והבאנו את בננו עומר לעולם. כל יום, כל שעה וכל דקה במחיצת נמרודי היו אושר שלא יתואר ואינני מגזימה. כך זה באמת היה. חיינו את הרגע כאילו ידענו שזמננו קצוב. כאילו אין מחר. העובדה שנמרודי היה צעיר ממני בשמונה שנים מעולם לא שינתה דבר אלא להיפך. הרגשתי כי מעבר להיותו הבעל האוהב והחבר האמיתי הוא היה האבא שלא היה לי ושאותו איבדתי כשהייתי ילדה.

נמרוד התעקש ללכת למלחמה למרות שהתחננתי בפניו שלא ילך.עם הגיוס, משלא נמצאו מי שתייה, הגיע חזי,אבא של נמרוד, לשטח הכינוס והביא לנמרוד בקבוקי מים. נמרוד, שתמיד דאג לכולם, חילק את כל בקבוקי המים והוא עצמו התייבש ואף נזקק לטיפול בבית החולים. למרות זאת, לא ויתר על השירות. בלילה לפני שנהרג הוא הגיע הביתה במפתיע. רקדתי מאושר כשהגיע, אכלנו, כל המשפחה, ארוחת ערב ובבוקר לפני שנפרדנו יצאנו לאכול יחד ארוחת בוקר. תמיד אהבנו לשוחח ולדבר בלי סוף והפעם, שלא כהרגלו, החזקנו ידיים ושתקנו. נפרדנו בחיבוקים ובנשיקות. כשבכיתי נמרוד חייך ואמר : 'היי קטנה, הכול בקטנה...'

כעבור כמה שעות , כשלא התקשר, התקשרתי אליו והוא אמר שאינו יכול לדבר. שלחי לו הודעה: 'אוהבת' והוא שלח בחזרה, 'אני יותר'. למחרת היום, בשעות אחר הצהריים, חשתי כאב עז בחזה.לא מצאתי את נפשי. יצאתי לרחוב וצעקתי: 'בעלי בלבנון. משהו רע קרה לו'. באותו לילה, ט"ו באב - חג האהבה - הקצינים התדפקו על דלת ביתי".

כתבה הדודה דורית: "נמרוד, הבן של אחותי, נהרג. יפה תואר. מוכשר. מלא קסם אישי. מלא אהבה. נמרוד האהוב שלנו, אני רואה את האנשים הרבים שהגיעו לכאן לחלוק אתנו באהבה שלנו אליך ובכאב שלנו, ואני רוצה לספר להם עליך, שיכירו אותך. וכדי להכיר אותך, צריך להכיר את האנשים שהיו כל עולמך, שאתה היית כל עולמם. אמא שלך, אחותי איריס. אישה מיוחדת. חכמה, רגישה, אמיצה. גידלה אותך ואת אהוד לחופש ולעצמאות. מיום שנולדתם כיבדה אתכם כבעלי רצון ודעה משלכם, ולימדה אתכם להכיר בערך עצמכם ולהיות נאמנים למי שאתם. בהשראת פרחת והעצמת ונהיית הגבר המקסים שאתה. וחזי, אבא שלך. כולו אהבה, ודאגה ונתינה. מחובר בנפשו ובגופו לשני בניו, ועוד יש בו די והרבה כדי לחלוק עם אחרים. מגיל צעיר ידעת שהמשפחה שלכם אינה רק אבא ואמא ושני ילדים. תמיד היה עוד נער או איש צעיר, בודד או אבוד, שחזי אימץ לחיקו ואסף לביתכם ונתן להם אהבה ובית חם. ממנו ספגת את הנדיבות והנתינה. ואהוד, אחיך. החצי השני שלך. אמן ויוצר. איש צעיר מלא חזון ויוזמה, ומקסים כמוך. אח שקשור אליך בעבותו של אהבה ומעריץ אותך. והחברות שלכם רק מחזקת את קשרי הדם ביניכם. ואיריס, אשתך, שמהרגע הראשון שראית אותה, ידעת שהיא האחת והיחידה בשבילך. ומהרגע הראשון שאנחנו ראינו אותה, התאהבנו בה. עדינה וחכמה. טבעית וכנה. והאהבה שלכם כל כך גדולה, עטפה את משפחתכם הקטנה והאירה את כל מי שסביבכם בחום ושמחה. וויקי, הילדה של איריס שאימצת לחיקך. ויקי שלימדה אותך להיות אבא עוד לפני שנולד הילד שלך. שידעה בחושיה הצעירים שאתה צוק מבטחים, ונאחזה בך, ורוותה חום ואהבה ובטחון. ועומר שלכם, שהביא את האהבה והנתינה שלך לשיאים חדשים. התינוק המתוק והחכם שנגזר עליו שמהיום תמיד יזכיר לנו אותך, את שאינך. ועוד מקום היה בלבך הענק למשפחה הענפה, המשפחה של סבתא אביבה וסבא דב, ושל סבתא הני, ולכל החברים והמכרים והתלמידים. כל מי שהכרת ונגעת בו, קיבל ממך מתת של אהבה. כל אלה היו עולמך, ואתה כל עולמם. וכולנו נאחזים בך, ומבקשים להדק את אחיזתך בנו, ולהתחזק. כי מהיום נצטרך ללמוד לחיות עם שכול בתוכנו. כי מהיום אנחנו שכולים. ואיננו יודעים איך. איננו יודעים".



כתבות רבות התפרסמו בעיתונות הכתובה והאלקטרוניות אשר סיקר את הלחימה בלבנון והאירו את דמותו של נמרוד. אחת הכתבות המרגשות ביותר התפרסמה במקומון "קול הכפר", ובה מתאר אוהד לוביאניקר בטורו "שתי אצבעות מלבנון" את מפגשו של נמרוד עם חובש הפלוגה שלו, ניר בר נתן, שדרכו הצטלבה לשעתיים בלבד עם זו של נמרוד , אך הותירה בו רושם עצום: "פני שבוע, ביום רביעי אחר הצהריים, כך הוא סיפר לי כמה ימים אחר כך, ששתינו את הקפה של הבוקר, הוא (ניר, שקראנו לו "ברני") יצא לחופש של 48 שעות בבית. הוא יצא לכביש מהשטח בו אנו מוצבים וניסה לעצור טרמפים. שני מילואימניקים עצרו לו, הם שירתו בשריון. לאחד מהם נולדה בת והשני, שהביא את מכוניתו לבסיס, לקח את האב הטרי לפגוש את בתו בפעם הראשונה. הם נסעו לכיוון מרכז הארץ והורידו את חברו השריונר של הנהג בבית החולים,איחלו לו מזל טוב והוא רץ לפגוש את אשתו ובתו התינוקת. בהמשך הדרך התפתחה בין ברני לנהג שיחה ערה. הנהג נתן לברני את כרטיס הביקור שלו במיקרוסופט, שם הוא עובד, וברני הראה לשריונר את התמונות שצילם במהלך שבוע הלחימה האחרון, תמונות מירי התותחנים של הפלוגה שלנו. התפתחה ביניהם קרבה רגעית של שני חיילים השותפים לאותה מלחמה, שני ישראלים החוזרים לביתם משדה הקרב שם לחמו למען מטרה משותפת. דרכיהם נפרדו כשברני ירד מרכבו של הטנקיסט ותפס את האוטובוס הראשון לירושלים. הנהג קיבל אישור ללון באותו לילה בביתו, ושב לאשתו ושני ילדיו ברמת גן...

ביום שישי בבוקר שב ברני לסוללה שלנו בגבול, אחרי שהתרענן, הריח קצת את הבית ושאב כוחות חדשים. אחרי שהתארגן פתח את העיתון ועיניו דילגו, באופן אינסטינקטיבי בתקופה הזו, למקום בו נמצאים מדי יום תמונותיהם ושמותיהם של ההרוגים מקרבות יום אתמול. ביום רביעי היו קרבות מרים - 13 חיילים נהרגו, תשעה מהם בכפר בדל בגזרה המערבית. הסוללה שלי ירתה באותו יום כמעט בלי הפסקה. שלושה מסוקים עברו מעלינו לתוך לבנון ואחר כך חזרו לארץ, לכיוון בתי החולים, עמוסים בעשרות הפצועים.

העיתון של אותו יום שישי היה מלא בתמונות קטנות של ההרוגים, דף כותרת שלם בידיעות אחרונות. עיניו של החובש ננעלו לפתע על פנים מוכרות - רס"ל נמרוד שגב (28) ,היה כתוב לידן, פניו של המילואימניק השריונר שלקח אותו הביתה, שחייהם נקשרו לשעתיים ביום רביעי האחרון. הוא עוד זכר את החיוך שלו, כרטיס הביקור שקיבל ממנו עוד היה בכיס המדים שלו. שגב מת בקרבות של יום רביעי מפגיעת טיל נ"ט בטנק המרכבה שלו בדרום לבנון. 'באותו רגע', סיפר לי ברני שלגם מהקפה השחור שלו, /פשוט לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, פשוט הייתי בהלם. הרגשתי לחץ בחזה ליד הלב, רציתי לבכות. נחנקתי'. ... באותו יום קנתה חברת "מיקרוסופט" את המקום המרכזי בעמוד האחרון של העיתון, אותו עמוד שעמוס לעייפה במודעות אבל, בתקופה האחרונה רובן של חיילים שנפלו בקרב. המודעה של נמרוד הייתה הגדולה ביותר. במודעה היה רשום כי משפחת מיקרוסופט אבלה על מות בנה בקרב ומשתתפת בצער הרב של משפחתו".



אהבתו הגדולה של נמרוד לראש פינה ולטבע הובילה את משפחתו להחלטה להנציחו בהקמת "מצפה נמרוד" - גן הנצחה, עמדת תצפית לנופי הגליל והגולן ונקודת מוצא לטיולים - באתר השחזור ראש פינה. סיפרו הוריו: "נמרוד היה דור רביעי במושבה, אהב את המושבה והיה מחובר אליה בכל נים שלו. כשהיה מגיע לבקר בסופי שבוע, עם אשתו -אהובתו איריס ובנו הפעוט עומר, והנחל זרם בערוצו בתוך המושבה, במרחק מטרים ספורים מהבית - היה עוצר את רכבו ומביט בנוף ומקשיב לשכשוך המים כמהופנט. את הדרך הקצרה הביתה היה נוסע במהירות של פחות מקילומטר אחד לשעה, כדי לנשום לתוכו לאט וביסודיות את אווירת המקום הזה שבו גדל.

'מצפה נמרוד' ישמר את קסם התום, אהבת האדם והאהבה לטבע שהיו בנמרוד, בעיצוב נעים לעין, רוגע, עם נוף מרהיב ומים זורמים שיתרמו לתחושת הדינאמיקה של החיים הממשיכים".

לזכרו של נמרוד הוקם בלוג הרשת האינטרנט שכתובתו:

http://blogs.microsoft.co.il/blogs/remembernimrod

שתי כיתות מחשבים הוקמו לזכרו ונקראו על שמו של נמרוד בבתי הספר "אגמים" ו"רזים" בצפת, שנפגעו במלחמת לבנון השנייה.

ביום הזיכרון 2007 בפרויקט של גלי צה"ל- "עוד מעט נהפוך לשיר" - הולחן השיר "אתה בן אדם" שכתב נמרוד כשהיה בן 16 לאחר מותו הפתאומי של חברו דותן. את השיר ביצע הזמר שמעון בוסקילה.



אתה בן אדם / נמרוד שגב



"אתה בן אדם שמת לא מזמן



מסתובב בדממה, מחכה לכולם



לא יודע מה קרה



ואיך זה קרה כל כך מהר





אתה זרם טהור ואני פה לבד



מסתכל לשמיים, לא רואה אף אחד



אולי תנסה להבין,



תמיד אמרו שלא תבין בחיים





אז אולי תיתן לי חיוך



עם עיניים גדולות ומבט שפוך



מהסוג שאי אפשר לראות יותר





אני כל כך מחכה לזה



לא רוצה להאמין שזהו זה



אתה לא לבד בעולם הזה



לגמרי חופשי - ותודה בזה





אז אולי אתה עצוב עכשיו



ואולי קצת אחר כך



ואולי קצת לבד עכשיו



ואולי קצת אחר כך





אבל תזכור שאוהבים אותך



עם קצת סבלנות נהיה אתך



תגיד לאלוהים שידאג לך



אני אישית- משחרר אותך".





ההספד אותו הקריא אהוד שגב על קברו של נמרוד וההזמנה לפעולה:

במהלך הופעותיי ברחבי העולם הופעתי לחיילי צה"ל, צבא דרום לבנון, נציגי האו"ם, חיילים אמריקאים,אירים,איטלקים, לכוחות נאט"ו ולקהל מכל דת ומכל צבע...

אני קוסם, אני מבדר ונותן השראה. אני גורם לקהל להשתאות ולצחוק, אני גורם לדברים להיעלם ולהופיע מחדש. אבל כרגע אני אבוד כי אין לי שום מילת קסמים או מטה קסמים שיחזירו לי את אחי היפה, נמרוד.

ראיתי את הרעב בהודו, את השנאה בקוסובו, את שאריות המלחמה בסרייבו. אינני יכול לשכוח את האירוע הכואב בעקבות אסון התאומים וכל מה שגרר אחריו. הלב נצבט והדמעות ניסו לשטוף את הכאב.

אבל מהכאב של היום אני לא יכול להימלט, זה כאב אינסופי שלא עובר ולא יעבור.

אני יודע שכל התפילות שבעולם, כל הטריטוריות שיינתנו או יוחזרו, אפילו לא כל הכסף שבעולם לא יחזירו לי את האח היחיד שאי פעם היה או יהיה לי, החצי השני שלי, האדם הקרוב ביותר אלי בעולם.

אני מנסה לחשוב מה האח שלי, שהשאריות שלו נמצאות בתוך הארון הזה, היה אומר לי עכשיו. אני חושב שהוא היה פשוט מחייך אלי ואומר לי: "אהוד, תנצל את מה שעובר עלייך כדי לעשות משהו טוב בשבילך ובשביל אחרים".

אז הנה, בשבילך נמרוד, אחי היקר מכל, אני אשב כוח מהכאב הבלתי נסבל הזה ואת הכוח הזה אני אתרגם למטרה ספציפית למשהו מעשי שיעזור לאחרים.

בחייו, נמרוד היה להבה שקטה שהנחתה אותי, אחי הגדול והחכם. במותו, נמרוד העביר לי את הלפיד של כוחות האור והחופש והוא בוער היום בתוכי יותר מתמיד.

היום אני יוצא למרוץ הלפיד ואין לי כוונה לעשות את זה לבד.

אני פונה לכל האנשים ששומעים אותי עכשיו בין אם זה בישראל, בלבנון או בכל מקום אחר בעולם.

המשאלה שלי היום היא למנוע מכם את הכאב שבעמידה פה, איפה שאני עומד היום, להביט לתוך הארון הזה בידיעה שהשאריות של האדם היקר לכם ביותר נמצאות בו, שאריות של חלומות שנופצו טרם זמנם.

אבל אני יכול!

למה? כי רק אתם יכולים! כל אחד יכול, וצריך ואחראי לחופש של כולנו ושל הדורות שיבואו. בישראל, בלבנון, בעיראק ובכל פינה שבה החושך שולט והחופש אינו בנמצא.

אנחנו כן יכולים לעשות. לא רק שאנחנו כן יכולים, אנחנו היחידים שבאמת יכולים.

תגידו לי? יש דבר יותר חשוב מהחיים?

זה הזמן להבין שחיי אדם שווים יותר מכסף, הבדלי דת או טריטוריה!

אנחנו זקוקים לדבר אחד עכשיו:לעצמנו!בכל מקום בו אנו נמצאים!

הלפיד אותו אני נושא כבד והמסלול ארוך. קחו איתי את הלפיד הזה היום ותצטרפו אלי.

לצורך זה נפתח אתר אינטרנט מיוחד שכתובתו FREEFREEDOM.ORG היכנסו עוד היום והירשמו והעבירו את המסר לכולם.

לא משנה איפה אתם נמצאים, קחו איתי את הלפיד הזה והצטרפו למרוץ בשביל להגשים את המשאלה האחרונה של אחי נמרוד ושל כל אותם האמיצים שהיו קורבנות במלחמת החופש. המשאלה היחידה שלהם הייתה... שהם יהיו הקורבנות האחרונים של המלחמה.

בניית אתרים: