תפריט נגישות

סמ"ר קובי סמילג ז"ל

קובי סמילג
בן 20 בנפלו
בן פלורה ונחום אליעזר
נולד בישראל
בכ"א באייר תשמ"ו, 30/5/1986
התגורר ברחובות
התגייס ב-28.11.2004
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 401, גד' 52
נפל בקרב
בכ"ח בתמוז תשס"ו, 24/7/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: בינת ג'בל
באזור דרום לבנון
מקום קבורה: רחובות
חלקה: 4, שורה: 6, קבר: 6.
הותיר: הורים ואחות - אסתר

קורות חיים

בן פלורה ואליעזר. נולד ביום כ"ב באייר תשמ"ו

(30.5.1986) ברחובות.

אח לאסתר, שכשנולד הייתה בת חמש. את חינוכו קנה בעיר הולדתו, בבית הספר היסודי "ויצמן", ובבית הספר התיכון "קציר". במקביל ללימודיו עסק בספורט: טניס, אמנוית לחימה, ובעיקר כדורסל, במסגרת "מכבי רחובות".



קובי היה ילד יפה וגדל להיות נער וחייל יפה וחסון, אך יותר מכך יפה היה תוכו – תמים, רגיש, צנוע, ובעיקר נקי. אביו נוהג לומר: "את המילה 'נשמה' המציאו בשביל קובי; הוא לא ידע בכלל מה זה רוע, לא היה לו את הכרומוזום הזה. היה לו טוב לב אבסולוטי – רגישות עצומה." הייתה בקובי סקרנות אדירה, וחדות המחשבה שלו – נדירה. מוסכמות וקלישאות לא בלבלו אותו, והוא חקר וחפר עד שהגיע למיצוי האמת. בתוך כך, רכש ידע רב, הרבה מעבר למקובל בקרב בני גילו. בית הספר לא היה מהטריטוריות האהובות עליו, אך בהיותו בוגר ואחראי הבין את חשיבות תעודת הבגרות וראה בבית הספר כלי להגשמת עתידו. קובי השלים בתוך כמה חודשים את כל חומר הלימוד של שתים-עשרה השנים הקודמות, ואת לימודיו סיים בהצטיינות עם תעודת בגרות מלאה, עם חמש יחידות לימוד בגאוגרפיה, ובמקצוע האזרחות, אף הגיע לתוצאות מן הטובות בארץ.



מי שהכיר את קובי לפניי ולפנים יעיד עליו שהיה אוצר שלא יסולא בפז, אך אוצר זה היה כלוא בתוך תיבה. לסביבתו שידר קובי מופנמות, שתקנות ושקט, אך לאלה שנפתח בפניהם – משפחה וקומץ חברים שבחר בקפידה – התגלה כאדם מצחיק ביותר – שובב, שנון ובעל חוש הומור, חקיין, בדחן, אדם שמתלהב ויודע לאהוב. עם חברו הטוב מאז ימי בית הספר היסודי, מיכאל שכטר, הרגיש קובי פתוח, אמיתי וטבעי, והשניים בילו שעות רבות יחד. "מיכאל וקובי המציאו זה את זה," אומרת פלורה, אמו של קובי.



מילדות היה קובי חבר לאביו. קובי ואליעזר שוחחו על עניינים שברומו של עולם, וכן על מדע, טכנולוגיה והנדסה. הם היו מעלעלים בספרים, בעיתונים, צופים בחדשות ומתדיינים בנושאי אקטואליה, ומנסים, כל אחד, להוכיח את טיעוניו. כל אלה הצביעו על רצינותו של קובי, ועל הערכתו להשכלה, להתעמקות ולחוכמה באשר היא. סיפרה דודתו, אסתר: "החוכמה של קובי הייתה חוכמה אמיתית. היא התבטאה בעיקר בכושר ניתוח חריף, ביכולת לברור את העיקר מן הטפל וביכולת מרשימה מאוד לתאר תהליכים מורכבים בצורה מאורגנת, בהירה והגיונית."



גם עם אמו היה לקובי קשר מיוחד. הוא שיתף אותה בכול וסיפר לה את שעל ליבו, ואולי האינטימיות הרבה הזו היא שגרמה לה להיות השופר המוסרי לאחר מותו, ולזעוק את זעקתו – "הייו מוסריים". עם אחותו אסתר, ניהל קובי מערכת יחסים מורכבת יותר; בילדותם, ניכרו ההבדלים הרבים ביניהם: באישיות, בהעדפות המוזיקליות ובבילויים. בסיום לימודיו בתיכון הצטרף קובי לאחותו שלאחר שהות ממושכת באירלנד הגיעה ליוון, שם ביקרו את סבא וסבתא, הורי אמו, בעיר ינינה. במהלך הטיול התוודעה אסתר לאח מדהים ושונה מזה שהכירה לפני שיצאה לטיול, והשניים חזרו מיוון כחברים וקשר זה הלך והשתבח באותן שנתיים שנותר לקובי.



קובי התמסר לאהבות הקטנות של החיים. אהבתו הגדולה הייתה להישאר בבית, בשקט ובשלווה, ולקרוא ספרים; סדרת "שר הטבעות" של טולקין הייתה החביבה עליו ביותר. קובי גם אהב לצפות בסרטים, ואסתר טוענת כי את הסרט "גלדיאטור" ראה אין-ספור פעמים. עוד גילה קובי עניין רב בטכנולוגיות מתקדמות, ואת מרב כספו השקיע במיני "גאדג'טים" כאייפוד, MP3 וכיוצא באלה. אהבתו לאוכל הייתה משעשעת, שכן על אף שהרבה לאכול – ובמיוחד בשר ("מקדונלד'ס" הייתה המסעדה הראשונה שבה עוצב חוש הטעם שלו) – היה קובי רזה ביותר, וכזה נשאר עד שהתגייס לצבא, אז החל להתנפח ולקבל על עצמו גוף שרירי וגברי.



קובי היה מה"מורעלים" על הצבא ושאף להיות קרבי. בשנתיים שטרם גיוסו, מתוך רצון להגיע ליחידה מובחרת, נרשם ל"יחידה לקראת גיוס", מסגרת תובענית של אימוני כושר קרבי שקובי התמסר לה והתמיד בה. חלומו היה להיות טייס, אך מאחר שהרכיב משקפיים לא התאפשר לו הדבר, ובסופו של דבר, לאחר כמה גיבושים שעבר, התגייס לשריון. "תראה, חוטפים אותי," אמר בחיוך לפני שעלה לאוטובוס ב"בית החייל" שבירושלים ביום גיוסו, 28.11.2004.



קובי שובץ לחטיבה 401 – "מרכבות" סימן 4 של השריון. אף ששאף ליותר מכך השלים עם הצבתו, ובתוך זמן קצר למד לאהוב את הטנק, את החברים ואת הפלוגה. אלא שטנקים, הוא לא ראה הרבה. לאחר טירונות וצמ"פ (צוות מחלקה פלוגה – אימון מתקדם) שובץ לגדוד 52, לפלוגה ו' ("ומפיר"). רוב הזמן עסקה הפלוגה בפעילות חי"ר בשטחי יהודה ושומרון. הפעילות הייתה קשה ומתישה, אין-סוף שעות על הרגליים, מעט שינה ויציאות מועטות, והיה גם תסכול מסוים, "זה לא הדבר האמיתי." פיו וליבו של קובי היו שווים, ומעיד אחד מחבריו – "הגדולה שלך הייתה שגם אם קיבלת פקודה לעשות ולא הסכמת, עשית, אבל ידעת להתלונן ולהגיד דעתך, היית מתרגז מבפנים ולא נותן לזה לדעוך עד שלא תקבל תשובות."



על דמותו של קובי בעיני חבריו, כתב יותם: "צוות אנשים מורכב ממספר סוגים של אנשים: המקצוען, המצחיק, המנהיג ... ולפעמים יש מישהו שהוא פשוט בן אדם טוב, שיהיה לו את החיוך הזה שיבשר לך בלי מילים שיש מישהו שתמיד ידאג לך, יהיה חבר שלך, נקי, בלי שום טיפת רוע – אפילו הקטנה ביותר. מין אופי שמכיל בתוכו צניעות, תמימות, ופשוט טוב לב. אנשים מהסוג של קובי לא צריכים להיות מקצוענים גדולים או מנהיגים גדולים, הם פשוט צריכים להיות, וזה מספיק." מבין כל הלוחמים, התחבר קובי במיוחד ל"בייני"שים", בני הישיבות, אולי משום שהיו מבוגרים יותר ובוגרים כמוהו, ואף שהשקפת עולמו הייתה מנוגדת לחלוטין לזו שלהם, מצא בהם חברי נפש, ונהנה לפתח עימם דיונים וויכוחים. רגישותו של קובי לכבוד לאדם באשר הוא אדם הייתה טבעית, וחוש הצדק המפותח שניחן בו היה ונשאר מסימני ההיכר המובהקים שלו. במהרה היה זה קובי שקלט את המחזורים החדשים שהגיעו לפלוגה, חנך, הדריך ועזר להם להשתלב. קובי סלד מתופעת ה"פז"מניקיות" – ה"התעללות" של הוותיקים בחדשים ובחלשים, והמשיך לבצע מטלות של "צעירים" גם כשהיה כבר מחזור שלישי או רביעי.



לא מעט שינויים התחוללו בקובי בעקבות השירות בצבא. פיזית, פיתח שרירים ונראה כגבר של ממש. גם מבפנים התעצב לו איש שונה לגמרי, אך עם זאת עדיין מצחיק, חכם ועניו. כתב אחד החברים בפלוגה: "היה בך משהו שמשך אנשים אליך, משהו טוב, פשוט, תמים, שגרם לאנשים להתאהב בך." בחייו האזרחיים היה קובי "מעופף" ידוע, שכחן, בלגניסט ולא מסודר. אך כעת, משנדרש לסדר מופתי, "לקח את עצמו בידיים", קיבל אחריות על מעשיו והחל לתכנן ולבדוק כל הזמן שהכול כשורה ושלא איבד דבר. כמוהו, גם חדרו הפרטי בבית עבר שינוי. קובי ביקש לעצב את חדרו מחדש, אך לא הספיק להשלים זאת. גם תהליך השתנותו והתבגרותו נגדעו באיבם. לאיזה אדם היה הופך, זאת כבר לא ידעו אוהביו.



במחצית חודש יוני 2006 יצא גדוד 52 לאימון טנקים ברמת הגולן, אימון שנקטע ב-12.7.2006, עם אירוע החטיפה של רב-סמל אלדד רגב ושל סמל-ראשון אודי גולדווסר, שלאחריו פרצה מלחמת לבנון השנייה. באותו יום, בעת הכנת הטנקים למלחמה, נפצע תותחן המג"ד. קובי שהיה התותחן הטוב ביותר בפלוגה שובץ כמחליפו, אף שהיה צעיר יחסית בגדוד.



עקרונית ואידאולוגית, ראה קובי עצמו שייך למחנה השלום, אלא שבה בעת, שש אלי קרב כיוון שביקש לתרגם את תורת הלחימה שלמד הלכה למעשה. לפיכך, היוותה המלחמה אוקסימורון בחייו. בימי המלחמה הראשונים פעל צוות הטנק של קובי בחיפוי ואש מנגד לטובת גדוד "חרב" הדרוזי, באזור ראש הנקרה. בשבת, 22.7.2006, בשעה 19:30, שלח קובי לאחותו הודעת טקסט שבה כתב: "אני בסדר, היום לא עשיתי כלום ואני שומע חברים עושים המון ומשתגע." למחרת, הועבר הגדוד לגזרת אביבים, שם הוכפף לחטיבת "גולני" למשימת חילוץ פצועים.

ביום כ"ח בתמוז תשס"ו (24.7.2006), יום הלחימה הראשון בבינת ג'בל, נפצע קצין "אגוז" מירי צלפים. כוח "גולני" שנשלח לחלצו נפגע, בשל טעות בזיהוי, מירי מסק"ר (מסוק קרב), ותשעה לוחמים נפצעו. כוח של שלושה טנקים נשלח לחלצם. בדרכו חזרה לגבול, נפגע טנק המ"מ סגן לוטן סלווין מירי נ"ט. לוטן נהרג ולוחמים נוספים נפצעו. המג"ד פרץ לעבר הטנק הפגוע כאשר קובי בעמדת התותחן, סורק מטרות. לאחר נסיעה קצרה נפגע הטנק ממטען רב עוצמה. הצריח ניתק והתהפך, קובי נפצע ונלכד במושב התותחן. רק לאחר שלוש שעות, שברובם נותר לבדו, חולץ קובי, עדיין עם שרידי דופק, ונפטר לאחר זמן קצר.

שנה ושמונה חודשים לאחר שהתגייס, נדם ליבו הטהור של קובי. בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר הורים ואחות. על קברו נחקקו המילים "בן ואח אוהב ואהוב" וביוונית "ילד שלי" לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במלאות שנה לנפילתו אמר אביו: "ועכשיו שנה. אתה כבר מ"א – מחזור אחרון. הנכדים הגיעו לפלוגה ושוב אתה חונך אותם, עוזר, תמיד עשית זאת. השחרור קרוב, התחלת לתכנן את הטיול לדרום אמריקה ואולי ארצות הברית. אבל לא תהיה שם, גם לא שם. לא תממש את התבונה שניתנה לך ביד רחבה כל כך, גם לא את אותה סקרנות אדירה. לא תרדוף אחר הוריקנים וטורנדו, גם לא תכיר את זאת האחת. ולא ולא ולא. ... אתה, קוב, לתמיד תישאר שם במורד בדרך אל בינת ג'בל, רגע לפני שתהיה לגבר ועדיין נער, בן עשרים, לוחם חש"ן, ואת הסרבל שעליך לא תסיר. ... ואתה לבדך, כל כך לבדך ילד, לכוד בתוך הפלדה הלוהטת, נאבק על עוד שאיפה של אוויר, מדמם וגווע אל מותך. ... והלקח? גדולות עלינו כנראה המילים 'רעות' ו'אחוות לוחמים' אבל אולי, אולי נלמד לצקת תוכן של אמת באותו ביטוי שגור 'אחי', נחזור ונהיה בני אדם."



כתבה אסתר, אחותו: "עד לא מזמן היה לי אח קטן. אח קטן, כמעט בלונדיני, גבוה וחסון עם לב של זהב. הוא אהב לאהוב ולקבל אהבה, ביקש כל כך מעט ונתן את כל כולו לאנשים שאהב. גם לצבא הוא נתן הכול, גם את חייו. הוא היה שנון ומצחיק ואינטליגנט כמו שד וגם קצת מפונק ועצבני מעת לעת, אבל גם את זה עשה בחן שהיה מיוחד רק לו. עד הסוף נשאר קצת ילד, קצת תמים, בלי טיפת רוע. ... כל כך הרבה חלקים מהפאזל עדיין חסרים, תמיד יהיו חסרים. את הדברים הטובים קשה לבטא במילים כל המילים מגמדות אותו, לא מעבירות אפילו שביב של תחושה, לא מכילות את תמצית חייו אלו דברים שידועים לקומץ אנשים זוכרים ושומרים. תמיד אזכור אותו חי וכל לילה אמשיך לייחל לרגע שאפגוש בו שוב, במציאות אחרת, בחלום. רק אני והוא נגד כל העולם."

ספדה לקובי אסתר, דודתו: "הדבר הראשון שראו מיד אצל קובי היה יפי תוארו, החיוך ממיס הלבבות והאור שהוא הכניס לחדר עם בואו. ... פנימיותו הייתה יפה לא פחות מחיצוניותו. ... עכשיו, כשנגוז החיוך ונגוז קובי, לא נשאר לנו אלא לומר שקובי את שלו כבר הוכיח: גם את יכולותיו, גם את ערכיו וגם את מסירותו. עכשיו מוטלת החובה על האחרים להוכיח שהם היו ראויים לו."



כתב אסף: "אומרים שמכירים אדם באמת, כאשר נמצאים איתו במציאויות קשות. אני צריך להודות שגם במציאויות לא נוחות זכיתי לראות את קובי, והאדם שעמד מולי היה אדם טוב, נדיב ומתחשב, האדם הטוב שתמיד היה אפשר לפנות אליו. הייתי רוצה לבקש שתזכרו את החיוך הזה של קובי... את השמחה שהקרין עם החיוך הזה, ולהשפיע אותו הלאה בחיים לכל הסובבים אתכם.".



ביום הזיכרון השלישי לנפילתו נשאו דברים בני משפחתו: "שלוש שעות בבינת ג'בל, שלוש שנים מאז. ... וברגעים אלו ממש הולכים חייך ואוזלים. אתה פצוע, כואב, מדמם. פלדת הצריח מעוותת, לוהטת, סוגרת עליך. ... חבריך רועמים בתותחים ומה לך ולהם, מה להם ולך. אתה שותק, אינך זועק עוד. ולמי תזעק? זה מכבר אתה יודע כי איש לא באמת מתכוון לעזור לך, איש לא יחלץ אותך איש גם לא יקל עליך. רק לשקוע נותר. לא להרגיש, שלא יכאב כל כך, שיבוא לתופת סוף. וכך, וכך ילד, אתה הולך ונפרד, יודע כי אותה שמש שקופחת בך לא תזרח עליך עוד... וכולנו נמשיך ונשיר בעוז וברוב רגש את שיר הרעות כך הורגלנו כך אנו רוצים ושום תותחן פלוגה ו' לא יסיט אותנו מהמיתוס, נוח לנו איתו כל כך חם ונעים. והמתים? המתים טקסטים אינם כותבים, הם גם לא שרים. הם מתים. ובמותם, נגלגל עיניים, ובמותם ציוו לנו את החיים. ובכל זאת משאלת לב, גדולים מימך אנו בשנים ויש מבנינו גם עתירי מעשים אולם אין כמו דמותך הטובה, הצלולה, להורות לנו דרך. ולו כך יהי, לו נהיה אנו ראויים לך, קוב."



משפחתו של קובי הקימה לזכרו אתר אינטרנט כתובת האתר:

http://www.kobi-smilg.com/.







בניית אתרים: