תפריט נגישות

סמ"ר רם רוטנברג ז"ל

רם רוטנברג
בן 22 בנפלו
בן חיה ואבישי
נולד בבית ניר
בי' בחשוון תשל"ח, 22/10/1977
התגורר בנס ציונה
התגייס ב-11.8.1996
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 188, גד' 71
נפל בפעילות מבצעית
בכ"ו בתמוז תשנ"ט, 10/7/1999
מקום נפילה: ריחן (אזור המוצב)
באזור לבנון
מקום קבורה: נס ציונה
הותיר: הורים - חיה ואבישי,אח - אודי ואחות - מור

קורות חיים

רם בן חיה ואבישי רוטנברג נולד בקיבוץ בית-ניר בשבת, י' בחשוון תשל"ז (22.10.1977).

בהיותו בן 9 חודשים עברה המשפחה, ההורים והאחות מור בת ה-4, לקיבוץ שובל. רם גדל והתחנך בחברת הילדים בקיבוץ. רם היה ילד מופנם, שקט ופיקח מאוד, וחבריו לקבוצה אהבו אותו וחפשו את קירבתו. כשהיה בן 9 נולד לו אח נוסף, אודי, ורם קיבל אותו בשמחה.

בגיל 16 עבר רם עם המשפחה לאשדוד. הניתוק מהחברה שבה גדל היה קשה בשבילו. הוא העדיף ללמוד בתיכון אקסטרני, נרשם לתכנית לימודים של שנתיים, אבל השלים תוך שנה את בחינות הבגרות. לאחר מכן עבד בעבודות שונות. בלשכת העבודה לנוער תמיד הציעו לו עבודות נוספות כיוון שהיה ידוע כעובד טוב ומסור. במקביל למד נהיגה במסגרת קד"צ.

עם גיוסו, הוצב כנהג באוגדת עזה. מיד לאחר תום תקופת חמשת החודשים עליה התחייב כנהג החל ללחוץ לעבור ליחידה קרבית. מפקדיו באוגדה ניסו להשאיר אותו אצלם ולמנוע ככל יכולתם את העברתו. רם היה נחוש בדעתו, ולאחר שנה ושבעה חודשים הועבר לבקו"ם והתחיל טירונות ומסלול שריון. למרות הותק התעקש רם לעבור את כל המסלול ללא הנחות. בערך באותה תקופה עברה המשפחה להתגורר בנס ציונה. בסיום האימון בשריון הוצב רם לפלוגה שהיתה מיועדת לצאת לשטחים. הוא התעקש לעבור לפלוגה שעולה ללבנון, ושכנע את מפקדיו למלא את בקשתו. למרות הקשיים ואי הנוחות הקשורים באימון ובשרות בשריון הרגיש רם טוב ביחידה. חבריו לפלוגה העריכו את מאמציו, כבדו ואהבו אותו מאוד.

ימים מספר לפני צאתו לחופשת השחרור יצא רם לפעילות המבצעית שממנה לא חזר.

הוא נפל בשבת, כ"ו בתמוז תשנ"ט (10.7.1999), כמה חודשים לפני מלאת לו 22 שנים.

רם יחסר מאוד מאוד למשפחתו ולכל אוהביו.



ת.נ.צ.ב.ה





רם- (שנקרא לעיתים קרובות גם רמו)- גדל בקיבוץ שובל. בהתחלה בתור תינוק יפהפה שנודע בכל הקיבוץ בזכות שערות זהב טהור שעיטרו את ראשו, חייכן מאוד ושתקן. בהמשך כשעברו השנים הוא הפך פחות זהוב והרבה פחות חייכן אך עדיין שתקן. מעולם בשום תקופה בחייו הוא לא הכביר במילים אבל לקראת הסוף חזר אליו חיוך מסויים ומאד נפלא, אולי בגלל היותו נדיר ואלה הראויים לחיוך הזה נבחרו בקפידה.

השתיקה כוונה בעיקר אל בני מינו, כלומר הילדים בקבוצתו ועל אחת כמה וכמה בקבוצות גיל אחרות, אבל פחות אל מינים אחרים. רם אהב מאד חיות ובמשק-חי בקיבוץ גידל כל פעם ארנב או חזיר-ים ונפשו נקשרה בנפשם. לחיות הוא קרא תמיד בשמות של פירות ובכלל הוא גם אהב לאכול פירות. נראה שמקור השתיקה היה הסיבה הפשוטה שבדרך כלל לא היה שום דבר שצריך להאמר וכשהיה בכל זאת מה להגיד היה לרם כשרון נדיר להבהיר מצב שלם בשתי מילים קצרות וקולעות באותו טון האופייני לאלה שלא מדברים הרבה וכל ההערות שלו היו במידה רבה גם הארות.

רם היה הוכחה מצויינת לכך שלכל איש יש שם, אין שם שהולם יותר את אישיותו. כמו שמו, גם רם האדם היה גבוה ויפה תואר, נחרץ וחד-משמעי וחותר תמיד אל מטרה ידועה שרק הוא קבע. לאף אדם אחר מלבדו לא היתה השפעה על החלטות וגם לא על הדרך להשיגן.

רם היה תבנית נוף מולדתו. השדות בקיבוצו היו אהובים עליו וחותמם נותר טבוע בנשמתו- מרחבים צהובים. בגיל 16 כשהוריו החליטו לעזוב את הקיבוץ, הקושי הגדול היה בניתוק מהנוף והסביבה המוכרת והאהובה. גם חבריו הטובים, היחידים עד הצבא, שהיו לצידו תמיד מאז שנולד לא חסרו לו בהמשך, לא היתה אף להם השפעה ניכרת על מהלך חייו.

למרות התנגדותו העזה לגור באשדוד דווקא, בהמשך גם שם נמצאו לו דברים שקשרו אותו למקום. באשדוד הוא למד- זאת התקופה היחידה בחייו בה אפשר להגיד שהוא עסק בלימודים וסיים את בחינות הבגרות בהצלחה כמעט ללא מסגרת, לגמרי בעצמו. באותה תקופה הוא גם למד נהיגה על משאית במסגרת הצבא- אלה המיומנויות היחידות שרכש בחייו. כשהמשפחה עברה לנס-ציונה הוא כמובן בא, בלי שמחה יתרה אבל אהב את חדרו החדש ואת הבית המרווח והיפה.

מותו היה כמו חייו- קצר וקטוע ובא במפתיע. הוא מת בדרך שבה חי כשהוא מגשים בדרכו הפרטית את המטרה אליה חתר בשלוש השנים האחרונות בנחישות נדירה המצויה רק אצלו- להיות חייל קרבי ולשרת בלבנון. לכן אפשר להגיד שהוא הצליח להשיג משהו בחייו הקצרים. האדם שהיה רם בייחודו, בנדירותו, ביופיו ובעיקר בטוב לבו שלא מצויים כלל בעולם הזה- לא יהיה עוד והעולם הרבה פחות טוב בלעדיו.

בניית אתרים: