תפריט נגישות

סגן איל שמעוני ז"ל

אורנה

השעון מצלצל, 05:00 בבוקר.
אני קמה. מדליקה את הרדיו. חדשות. הגזרה המזרחית מופגזת כולה. צה"ל מחזיר אש. לא מודיעים שאין נפגעים לכוחותינו. הלב מתחיל לדפוק. יפתח, רס"פ, מסתובב בין העמדות. חשוף, לא בטנק. מירון, בעורב גולני, פעיל בגזרה המזרחית. יוחאי, בגולני, בגזרה המזרחית. אוריאל, בסיירת אגוז, ראיתי אותו שלשום בבית, אולי הוא לא שם. אני יוצאת לעבודה. הרדיו צמוד. מטוסינו מפציצים בגזרת סוג'וד.07:30 , גל המתוקה מגלה את סבתא בין הפרחים ורוצה שתיקח אותה לגנון. אני מעלה את גל על הטרקטור ונוסעים לגנון. מסרקת אותה, בונה איתה פזל, מנשקת ומחבקת אותה וחוזרת לטרקטור. בדרכי מהגנון, שיחה קצרה עם רחל על התספורת. אילי ביקש שעד החופשה הבאה שלו אסתפר ואצבע את שערותיי, הוא שמע את אחיו גולן מתגאה בפני, שחבריו חושבים שאני אחותו וגם הוא הצעיר בילדי, רוצה שאראה כאחותו. אני על הטרקטור ממשיכה בדרכי למרכז החתונות. בערב חתונה. אמנם בבוקרו של יום כבר הברקתי וצחצחתי את השטח, אבל צריך לראות מה עוד יש לעזור. חבקתי את הכלה וברכתי את אמה, חברתי. אני נכנסת למזכירות. הבטחתי לאיל שלושה ימים קודם, שאקיים שיחה עם ערן המזכיר ושאבהיר לו, שאיל מתכוון להיאבק על הקיבוץ, על שוויון ערך האדם וקיומו, ועל דרכים רבות ומגוונות לטיפול בדור הצעיר. אני פותחת את הדלת, דפנה (מזכירת המזכירות בגילה של בתי הבכורה לילך, תמיד פוגשת אותי בשמחה) מסתובבת אלי עם הגב ואינה אומרת "בוקר טוב". אני אומרת, "בוקר טוב", דפנה בקושי עונה. אני שואלת, "דפנה, קרה משהו?", "לא, לא קרה שום דבר", היא עונה. "טוב, אז תרשמי לי שיחה עם ערן". היא לא מסתובבת, לא רושמת ואיני שומעת אם היא עונה. שוב אני שואלת, "דפנה, קרה משהו?", "לא, שום דבר". נפתחת הדלת ונכנס ערן המזכיר. הוא מסובב את פניו ממני. אני שואלת, "ערן, קרה משהו?", "לא, שום דבר". נפתחת הדלת, עמוס גיסי בפתח, רואה אותי, סוגר את הדלת. אני שואלת "קרה משהו ליפתח?", "לא , לא קרה דבר".
אני יוצאת מחדר המזכירות, נכנסת שוב ושואלת את ערן, "מדוע עמוס נראה כך?", והוא עונה, "הייתה לנו שיחה קשה". אני יוצאת. ביציאה נתקלת בעמוס, הוא הולך ואני אחריו. "עמוס, קרה משהו?, קרה משהו ליפתח?", והוא ממשיך ללכת, מהנהן משהו. "לא, שום דבר". פניו חיוורות. ואני חושבת, 'יפתח פצוע, ועמוס מסתיר זאת ממני, איך ייתכן?'
אני עולה על הטרקטור ונוסעת מאחורי המזכירות לרסס את העשבייה בתמרים. האם לשם כך? איני יכולה לרסס. פני למזכירות, אני רואה את אלי ארזי חולף עם הרכב, רצה אחריו וצועקת, אבל, הוא לא שומע וממשיך בנסיעתו. ערן חוזר על אופניו מכיוון הכביש הראשי. אני רצה אחריו, צועקת והוא ממשיך לנסוע, אני רצה, עוצרת אותו ושואלת, "ערן, קרה משהו ליפתח, למירון, ליוחאי, לאוריאל?", והוא עונה, "לא, לא קרה". איני יכולה יותר, אני מתפרצת בבכי, "ערן, קרה משהו ליפתח?" והוא עונה, "אורנה, אני מבטיח לך, לא קרה ליפתח שום דבר. קרה משהו בעמק הירדן, אומרים שבאשדות, וזה מה שאני מברר עכשיו".
השעה 09:30
אני לבדי, בוכה וחוזרת לתמרים. עיני מופנות לכביש הפונה למזכירות. מחשבותיי משתוללות, אם אלי ארזי נסע לספנקריט ,סימן שלא קרה דבר. אלי חוזר לכיוון המזכירות, על עיניו משקפי שמש, זה פרט שאני מבחינה בו מיד. אחריו מונית, לא הבחנתי אם ירוקים יושבים בה. עוד הספקתי לדמיין מי הזמין אותה...
עוברות מספר דקות. אלי חוזר עם המכונית, אחריו המונית. אני עוקבת אחריהם, הם פונים בכביש המוביל רק אלי. אני מתחילה לרוץ... הם לא ישיגו אותי... אני רצה מהתמרים למגרש הטניס, הם לא ישיגו אותי... אני נופלת!
אלי, זה לא יכול להיות! לא יכול להיות!
אני בתהום, חושך, איני רואה דבר.

בניית אתרים: