תפריט נגישות

סגן איל שמעוני ז"ל

מכתב מתמיר

יאלי , יאלי שלי,
אמרתי ואמרתי, ואתה בשלך.
אתה, שצריך לכבוש את העולם, אתה, שצריך לחנך את כולם, אתה, שצריך למלא כל חור של אחר, אתה, שצריך ללמד את מפקדיך, אתה, שרק הגעת לחטיבה 7 וכבר אתה צריך ללמד אותם איך עושים נכון. אתה, שאמרו לך ללכת לסיירים, אבל, לא! אתה תלך ללבנון, כי זה הכי חשוב וככה כשתהיה מ"פ תוכל למלא את התפקיד על הצד הטוב ביותר.
ומגיעים לשבת ונפגשים בבית, ושוב הויכוחים, לך תלמד, תתמקצע. לא צריך לעשות כך. ולאחרונה, אתה צריך להיכנס עם הגדוד ללבנון, בעיניך זה יותר חשוב מללכת לסיירים.
כל הניסיונות שלי להסביר לך, שזה לא הכרח ושזה לא הדבר החשוב ביותר שיש ושמזמן לא היינו צריכים להיות שם, לא משפיעים עליך.
זה לא בגלל כיבוש עם אחר וזה לא בגלל שהייה במקום לא לנו, זה בגלל ששם נהרגים לנו כל יום חיילים, בלי שום יחס לאזרחים שנפלו בהפגזות, ואם צריך להיות במקלטים אז נהיה במקלטים. שם לא מתים! ומי כמוני יודע מה זה מקלט, חיינו במקלטים שלוש שנים. ואז, אתה נעלב ובורח מהבית ואמא אומרת - "למה אתה רב איתו?"
אמא, זה לא עוד משהו, זה לבנון! זה קן הצרעות של מדינת ישראל.
בדרך חזרה, אירית שואלת: "למה אתה מתווכח ורב איתו כל הזמן?" ואני עונה, כי הוא ילד ולא יודע הכל, והוא לא סתם ילד, הוא הילד שאני אוהב יותר מכל, הוא העולל שלי, ועם כל העיקשות שלו, הוא ילמד, אבל, במקרה הזה אי אפשר להגיד לו שילמד. זה לא סתם עוד ויכוח על בה"ד 1, איך לחנך חיילים, מה הכי חשוב ועל מה צריך להדיח צוער, זה לבנון! זה לבנון! על זה שומעים כל שני וחמישי ברדיו, ללא אומץ להגיד את המשפט האמיתי מכל, "משם, לפעמים לא חוזרים"!!!
וכל יום שהוא שם, מוריד עוד שנה מהחיים של אמא, והיא לא תגיד לא, רק שיהיה מרוצה ממה שהוא עושה, והפחדים שלה לא משנים.
זה שהטלפון פתאום מחובר כל הלילה, שמא יאלי יתקשר, בכל שעה שרק צריך, היא תהיה קשובה לו.
ושוב, זה לא עוד ויכוח, זה יאלי שלי, העולל שלי, ועל זה אני אתווכח איתו עד חרמה ולא איכפת לי שיברח נעלב וכועס, כי זה יותר מדי חשוב, והוא יגיד לי פעם שהוא טעה.
בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני שבוע בשבת, הוא כבר אמר לי, ולמרבה הפלא, מוקדם משחשבתי, "אתה צדקת, מתעסקים בחתול ועכבר, אנחנו רודפים והם מסתתרים וכל אחד דואג לכסת"ח שלו, אבל אם צריך להיות שם, אז אני צריך להיות שם". את המשפט הזה אמרת עם אמונה מלאה של אחד שלוקח את הכל על כתפיו ולא משנה כלום!
ועכשיו, הילד שלי, עולל קטן שלי, לא יכול להגיד לי פעם נוספת "אתה צודק". יאלי שלי, יאלי שלי, אני כל כך אוהב אותך.
הלוואי שידעת שכל הויכוחים האלה הם רק בגלל שאתה כל כך חשוב לי, אבל הפעם, אין דרך חזרה ואין מה להתווכח עם אירית שזה יאלי הקטן שלי והוא עוד ילד.
אני פשוט לא מאמין, לא מאמין! ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשאני אתחיל לקלוט ולהבין שאתה איננו...
תמיר

בניית אתרים: