תפריט נגישות

סגן אבנר כהן ז"ל

דברים לזכרו / אלי


קשה לקלוט את מותו של אבנר, שאכן הוא איננו.
אפשר לשבת עם קולט, עמי, מיקי, עזורי או כל אחד אחר ולצחוק בשעה שמזכירים את הקווים המאפינים את התנהגותו ואת סגנון הדיבור שלו כאילו הוא חי, נשאר בגדוד ועתידים לפגוש בו בעוד זמן קצר בבית, בטרמינל או בכל מקום אחר.
כאשר דמותו מופיעה על המסך בסרט שצילם עזורי בכינרת, צוחקים ומחיכים כאילו אבנר יושב בין הצופים.
אפשר לדבר עם אביבה על התקופה האחרונה שלו, על הזמרים שאהב תוך הרגשה מתלוית שעוד מעט הדלת תיפתח והוא יכנס לבית ויבקש מאביבה לשים את תקליטו של סטיווי וונדר וישאל אותי: "לילו, כמה זמן אתה כבר מחכה לי?
כשאדם מת, נהוג ליחס לו תכונות נעלות לעיתים אף אם תכונות אלו לא אפיינו אותו.
על אבנר אפשר לומר שנמנה על ל"ו הצדיקים בהיותו עניו וצנוע למרות שהגיע להשגים. הוא היה הגון וישר, אדם שעוזר לזולת, והמייחד אותו היה עובדת היותו בעל נפש שקטה ושלווה במידה שאינה מצויה אצל אנשים אחרים.
הכרתי את אבנר בשנתיים האחרונות ללימודינו בבית הספר היסודי. יחסינו התהדקו עקב חובה שהוטלה עלינו במשותף להקריא לפני תלמידי ביה"ס מידי יום ראשון את חדשות השבוע החולף, כך שמידי שבוע נפגשנו.
כמעט מידי יום ביומו בין אם לצורך הכנת שיעורים, לצורך משחק כדורגל או סתם כדי לראות אחד את השני ולשוחח.
אבנר היה ידוע בכתה כתלמיד מצטיין וביתו ששכן לחוף הים הפך מעין מועדון כיתה לתלמידי הכיתה, שרצו לשבת וללמוד יחד איתו לבחינות, לבקש ממנו מחברות שהיו ידועות בסדר המופתי שלהם, או להכין שיעורים.
תרמה לכל האוירה המיוחדת שהיתה בבית, שבו כל אדם שהגיע היה בבחינת אורח כבוד וזכה ליחס מיוחד אפילו אם הופיע מספר פעמים בשבוע.
בשבתות היה ידוע שאבנר נמנע מלחלל את השבת והיה נוהג ללכת לבית - כנסת יחד עם בני ביתו ולהתפלל שם.
בתום לימודינו בבית הספר החלטנו והתקבלנו ללימודים בפנימיה הצבאית חיפה.
בני המחזור הכירו את אבנר כחבר שחילק עם כולם את כל דברי המאפה והפירות שאימו הכינה לו.
אדם נח שלא התרגז מקינטורים, לא שמר טינה לאנשים, דבר שנבע מתוך חוזק פנימי רוחני כשחוזק נפשי זה בא לידי ביטוי במסע שהיה בשנה השניה להיותנו בפנימיה, מגבעת אולגה לפנימיה, מרחק של כ-50 ק"מ, אבנר שצלע לאורך כל הדרך בגלל בעיות בכף רגלו סיים המסע, מסע שהיה ארוך רצוץ וקשה.
אבנר נחשב אדם רציני, אך היה אדם שלא נעלמה ממנו חדות החיים והיה ידוע באהבתו למוסיקה, תקופה מסויימת אף כונה "אריק" בשל זיקתו לשירי הזמר אריק אינשטיין.
בפרק הזמן של שלושת החודשים שבין מסדר הסיום לתחילת השירות הספקנו לעבוד ביחד לנסוע לנואיבה להיות בירושליים לטייל בעין גדי להשתזף בחוף היש וזאת מתוך מטרה למצות תקופה זו בצורה מלאה מתוך מודעות לשירות הארוך הקרב ובא.
לפני גיוסנו לצבא חשבנו בכיוון שירות בחטיבת גולני, לבסוף ויתרנו על הרעיון והתגיסנו לשיריון.
את הצבא התחלנו בשלישיה, אבנר, מיכאל, קולט ואני, אני הוכשרתי להיות נהג, אבנר ומיקי כאנשי צריח.
כשהיום בראיה לאחור ובהשוואה לחיילים אחרים, אני זוכר אותנו כחיילים בבית הספר לשריון, חיילים רציניים שרוצים ללמוד ולדעת מתוך תחושת הייעוד ומתוך תחרות הדדית סמויה, שהיתה קיימת והעלתה את הרמה.
לאחר תקופת הלימודים בבית הספר לשריון, ירדנו אבנר מיקי ואני כאנשי צוות באותו טנק, אבנר כטען, מיקי תותחן ואני נהג. לצורך הכשרתנו כאנשי צוות, תקופה שארכה כחודשיים וחצי, היתה מלאת ענין וחוויות, אבנר היה טען שרצה בהצלחת הצוות, והיה לעיתים קרוב לבכי כשהמקלעים לא פעלו, הוא היה גם הטען היחיד בפלוגה שלא נעזר במפקדים בזמן הטיפול במקלעים ותמיד היו ידיו פצועות מיבלות עם פיח בקצות הציפורניים וגם כאן התגלה בשקט הנפשי שאפיין אותו, הוא לא רטן ולא קטר וכהרגלו, חילק את החבילות שקיבל מהבית, יחד עם כולם.
אבנר מיקי ואני המשכנו עד גמר הקורס קציני שריון ביחד, בקורס מפקדי טנקים באותה מחלקה, בבה"ד 1 באותה פלוגה ובהשלמה החיילית באותה פלוגה, בתום ההשלמה החיילית התפרקה החבילה.
מיקי ירד לצאלים, אבנר חזר לגדוד בו היינו חיילים ואני לחטיבה אחרת בסיני, ולמרות החופשות המעטות, המרחק במקומות השירות לא נותק הקשר, כשאבנר היה למעשה החוט המקשר שממנו שאבתי מידע על מעשיהם של שאר בני המחזור.
שבועיים לפני פסח 1977 הופיע אלי מוסקוביץ ואמר לי, שאבנר נפצע בתאונת דרכים, כאשר התהפך תוך כדי נהיגה על הג'יפ באזור אל עריש.
כרגע הוא שוכב בבית החולים בבאר שבע ומניחים שמצבו ישתפר.
למרות שאלי לא ידע להגדיר בצורה ברורה את מצבו, והתקוה שהיתה קיימת, שאכן מצבו ישתפר, נפלה עלי הידיעה כרעם ביום בהיר.
שבוע לפני התאונה, ישבנו אצל משה משחקים ב"שש-בש", ונסענו לחיפה עם סוסיתא צבאית, נתקענו עם הרכב כשאנו דוחפים אותו כדי להתניעו מהדר עד צומת הצ'ק פוסט. הרכב לא הניע, ואנו קללנו את כל העולם, וצחקנו על חוסר המזל והפעילות הגופנית שלא בעיתה.
פתאום נפצע בתאונת דרכים. ביקרתי את אבנר בבית החולם בבאר שבע במחלקה לטיפול נמרץ, הוא שכב על המיטה כשעיניו עצומות, נראה כרגיל, שליו, כשרק המכשירים הצמודים לגופו מעידים על המלחמה שניהל כנגד המוות.
הרופא שטיפל בו והיה נוכח בחדר העלה סבירות של 50 אחוז לחיים או למוות.
יצאתי המום מהחדר, קשה היה לעכל עובדה זו וקשה היה יותר לחוש עד כמה חמור היה מצבו.
במשפחה גברה האמונה והתקווה על הייאוש ונרקמו תוכניות על מה יקרה כאשר אבנר יחלים.
הייתי שותף להרגשה זו, חזרתי לסיני תוך אמונה שמשך הזמן אבנר יחלים.
יומיים לאחר מכן מסר לי מנשה שאבנר נפטר, בכינו כמו ילדים.
לא זכיתי ללוות את אבנר בדרכו האחרונה, אחרתי.
אך בצורה שבה התאכזר הגורל לאבנר הפכה אותי ממורמר כנגד הקובע גורל אדם בבחינת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".
אבנר שהיה צדיק בחייו איננו... דמותו לא תשכח לעולם.
יהי זכרו ברוך!

אלי.

בניית אתרים: