תפריט נגישות

רב"ט עמוס דניאלי ז"ל

דברי אחיו יהודה

קורות חייו הקצרים של עמוס דניאלי

נולד בראש חודש אייר תרפ"ט, במושבה רחובות. את ימי ילדותו בילה במשק אביו. רגיל היה להסתובב בין פרות ועופות, אהב לרכב על הסוסים החוזרים מן העבודה, ופעם ניצל בנס ממוות בעת שנפל מהעגלה ונחבט בקצה המחרשה. לאחר ששכב זמן מה בבית החולים הבריא והוחזר הביתה.

לתקופת הילדות במשק החקלאי היתה השפעה ניכרת על אופיו ובחירת דרך חייו. הוא היה חקלאי מעצם בריאתו. גדל בין בעלי חיים והושפע מהם. הוא חונך מהילדות לאהוב את האדמה והחי. כבר בגיל צעיר מאד היה מבקש מאביו שיקחהו אתו אל הפרדס כדי שיעבוד אף הוא.
עמוס אהב את העבודה מפני שהוא ראה בה את מקום החיים. כשלמד בבית הספר העממי היה מבלה את חופשותיו בעבודה בפרדס או היה מטפל בגינה שעל יד הבית. הוא כמעט ולא נסע לבלות את חופשותיו בעיר או אצל קרובים. הוא "נח" בפרדס.

עמוס אהב את הטבע ובכל שנה, בתקופת האביב, היה יוצא לטייל, התרשם ממראות הנוף וצילם תמיד תמונות כדי להטביע את המראה הנהדר שחזה בו באהבה, על מנת שאף אחרים יראו ויהנו. כשחזר הביתה מטיול היה יושב ומספר את קורות הדרך ומדגיש תמיד שראה מקומות יפים שעדיין לא יושבו.

עמוס הספיק עוד לעבור את הארץ מדן ועד באר-שבע. הוא ביקר בגליל ובעמק, בשרון ובשומרון. עבר ברגל את רובו של הנגב. חבריו אהבו אותו מפני היותו ישר ומסור, עזר תמיד לזולתו, בשעה קשה היה תומך בנחשלים ובהיותו חסון בגופו עזר לחלשים לשאת את ילקוטיהם. במחנות היה סמל לחבריו על טוב לבו. היה מוכן לוותר על משכבו לאחרים.

עמוס היה ספורטאי מוכשר. הצטיין בענפי ספורט שונים. רבים הכירוהו כשחקן נבחרת הכדור סל של בית הספר. היה ענק בגופו ובהיותו בהגנה סמכו עליו חבריו והוא לא הכזיב. הוא היה גם ספורטאי בנפשו. מדריכיו במכבי ידעו להעריכו ומסרו לו תפקידים אחראיים. הוא ביצע את כל מה שהוטל עליו במסירות ובדייקנות. עמוס, האחראי לחוג, הופיע תמיד בזמן וידע למלא את מה שנדרש ממנו. בהיות המכבי חסר מדריכים הוטל עליו לעזור בארגון הספורט בין השכבה הצעירה של המכבי הצעיר, והוא מילא את תפקידו באמונה.

בן נאמן להוריו היה. אביו היה גאה בהלכו ברחוב ועמוס גבה הקומה צועד לצדו. תמיד התפאר ואמר "אם בנים כאלה יש לנו גם מולדת תהיה לנו". לאחר גמר לימודיו חזר הביתה ועבד במשק. בהיותו חבר ב"הגנה" מזה שנים, גויס ביום הראשון לאחר הכרת האו"ם במדינה העברית.
הוא נשלח עם חבריו לכפר-אוריה, שם בילה חודשיים ימים. במכתבו הראשון הביתה כתב, בין השאר, "מסרו ד"ש ליהודה ואל תזכירו במכתב באיזה מקום אני נמצא. תוכלו לכתוב לו שבימים אלה אינני נמצא בבית. לעת עתה לא חסר לי דבר, רק אבקש שבמכתב תציינו מה נעשה במשק."

תמיד לא היה חסר דבר. הסתפק במועט ולא ביקש מאומה. הוא היה שואל תמיד לנעשה במשק ובכל מכתביו היה מציין ושואל על כל פרט במשק אשר הוא עסק בו.

הוא חשש שידאגו לו ובמכתבים שקבלו ממנו לאחר הקרבות בכפר-אוריה הוא כותב: "אני מתאר לעצמי את הדאגה שלכם לאחר ששמעתם על המאורעות האחרונים שקרו לנו כאן. אך תאמינו לי, כל זמן שלא אדע בבירור שאתם לא דואגים לי כל כך, אין זאת אומרת שאסור לשאול לשלומי, אני מתכוון לנדודי השינה ואי השקט שלכם בגללי . . . אני יודע מה מתחולל בלבכם. אתם בתור הורים לבן הנמצא בכפר אוריה, אך עשו לי טובה והשקיטו עצמכם כדי שאף לבי יהיה שלו."

בראש וראשונה דאג להוריו שיהיו שקטים ולא ידאגו לו. בהיותו בקרבות לא דאג לעצמו. היה חושש שאמו לא ישנה בלילות או שאביו רץ לשאול במגן דוד באם הובאו פצועים. מכל הקרבות יצא נקי מפצעים. ראה את המוות מול עיניו וראה את חבריו נופלים. ועמוס, איש המשק, אשר חיי הצבא והמלחמה היו זרים לרוחו הושפע קשה משפע הדם שראה לעיניו. זעזוע קשה עבר בו, והוא כותב:

". . . ודאי הרגשתם כמה עצוב ומדוכא הייתי ביום השבת בעת שבאתי הביתה, התאמצתי להיראות שמח לפחות לפניכם. בעצם באותו יום לא הייתי צריך לבוא הביתה, כי הוטל עלינו ללוות את האוטו עד לעבר בית-פאר ואחר לשוב לכפר אוריה. דווקא ליד אותו כפר פתחו עלינו באש צולבת מעשרות רובים וממכונת יריה. תיכף ליריות הראשונות נהרגו שניים ורבים אחרים נפצעו. אינני יודע איך זה קרה ומי עמד לי באותה שעה ויצאתי שלם ממסע זה."

למחרת חזר לכפר אוריה וליד אותו מקום הותקפה השיירה שוב, אולם גם משם בדרך נס הצליח להגיע מבלי להיפגע. ככל שאר הבחורים התרגל עמוס לקרבות ולדם. וכבר בקרב הגדול על הכפר הצטיין ועמד יום שלם בקרב, בתוך עמדה אשר נהרגו בה שניים מתושבי המקום, והוא צריך היה להוציא את גופותיהם כדי שיוכל להמשיך להילחם. אך בכל זאת הוא מתחיל להתגעגע הביתה ומביע זאת במכתביו האחרים.

"אתם תתפלאו על המכתבים הארוכים שאני כותב. גם אני התפלאתי בתחילה, אבל נוכחתי כשנמצאים מחוץ לבית מתחילים להתגעגע וזאת מביעים במכתב . . . ביחס לאוכל, זה מופנה בעיקר לאמא, אין מה לדאוג, אוכלים טוב וחיים בסדר. אני בריא וחזק ומפסוט מהתפקיד שאני ממלא." הוא היה גאה על כך שהוא נמצא בשרות המולדת.

היה אמיץ לב והתנדב תמיד לפעולות מסוכנות. היה מבקש מהחברים לא לספר בבית ורק כשהיה חוזר הביתה היה מספר את קורותיו ומעלליו, וכדי לא להבהיל את בני משפחתו היתה בת צחוק שפוכה על פניו.

היו לו תכניות גדולות שרצה לבצען, אולם עקב הגיוס נאלץ לדחות אותן. בהיותו מחוץ לבית שמע שאביו עובד קשה ובמכתבו הוא מעודד אותו. הוא היה משתדל לקבל חופשה כדי לבוא לעזור בבית. כשהיה רחוק מן הבית היה שואל לשלום כל בני המשפחה, השכנים והפועלים שעבדו אצל אביו. כולם אהבו אותו ודאגו לו תמיד.

בהיותו בקורס המ"כ כתב את מכתבו האחרון הביתה. באותו הזמן ניצל אביו בנס מיריות ערבי שהתנכל לחייו ועמוס שמע על כך וכתב מיד הביתה.

"שמחתי לשמוע שאבא נעשה לגבור היום במושבה. אך אני מצטער מאד ומתפלא שאתם מוכנים למכור חיים בשביל מספר תיבות פרי. להבא אין אני רוצה לשמוע דבר כזה. זה לא משחק ילדים. במקרה הציל את אבא קור רוחו וגם המזל שהכדור לא פגע בו, על זה אני שמח מאוד."

בקורס המ"כ נוכח לדעת שמלחמה זו לא חברת בטוח. שמלחמה אינה משחק בחיילים, כי יש להיזהר. כשאבא היה חוזר ומזהיר אותו, היה אומר: "יא אבא, מה תחאפיש עלינה" (אבא על תפחד עלי).

במכתב הוא ממשיך וכותב: "אני שומע שיהודה הגדיל את גן הירק, מה עם הירקות שאני זרעתי? אני מציע לנצל כל שטח אדמה כי בתל-אביב מורגש חוסר בדברים כגון אלה, ומי יודע עד אנה נגיע? ביחס לדבורנו אני מקווה שכל הצרות שנגרמו לנו מהם יסלחו להם עבור הדבש."

באותו מכתב הוא מספר שביקר אצל חבריו הפצועים בתל-אביב. חבר מסור היה ולא הזניח את חבריו הפצועים ובכל חופשה היה נוסע לבתי החולים לבקר חברים פצועים.

בערב פסח חזר מהקורס ובילה את ליל הסדר בבית. הוא הביא אתו מספר רב של שירים אשר למד ויחד עם כולם שר ושמח את שמחת החג. ביום ראשון יצאו ללוויה של חבר שנפל. בדרך פגש את חבריו אשר יצאו לכבוש את תל ע-ריש. מבלי להיפרד מהוריו עלה על המכונית בלבוש קל. (מדיו עדיין מונחים דוממים ע"י מיטתו). הוא השתתף בקרב על תל ע-ריש והיה בין כובשיה. נשלח על הפינה המסוכנת ביותר ויחד עם חבריו עמד בקרב אדיר נגד עשרות ערבים.

לאחר קרב ארוך הוקפו הוא וחבריו, ואז בהיותו פצוע שלח לקרוא לעזרה. מחוסר יכולת להגיש עזרה נלחם יחד עם חבריו עד הכדור האחרון ואז נפל.

דבר מותם של גיבורים אלה עוד יירשם בהיסטוריה.

משפחתו הפצועה והגאה נושאת את זכרו לעולמים.

יהודה דניאלי (אחיו של עמוס)

בניית אתרים: