תפריט נגישות

סמל דב ברק ברנדזל ז"ל

לדמותו


מהלכים בחצור הגלילית. "אתה רואה את השביל הזה? דב עזר למשפחה הזאת לסלול אותו", אומר יהושע. "אתה רואה את הדשא בבית השני? דב היה בא ומכסח אותו", ו"את הבית של דב סייד"., מוסיף אחר.
דב הטביע את חותמו האישי בכל מקום. הוא הושיט יד בלא לבקש תמורה. וכשהוא נפל: "אני עובד שעות נוספות כדי למלא את הריקנות שנוצרה אחרי כל כך הרבה זמן שהיינו יחד" אומר יהושע.
"הנער של החבורה" כך קראו לו ידידיו בשכונה. זאת, כמובן, בשל פני הנער שלו. "בחברתנו בלט מאוד בגלל המרץ הרב שלו. היינו מתארגנים כל יום שישי למשחק כדורגל", מספר משה גיסו. "הוא היה המפעיל של כולם. היה לדב כושר גופני מעולה והוא עסק בספורט לענפיו השונים".
אך אהבותיו האמיתיות אותן לא החליף מעולם היו: אשתו,ילדיו וגינתו.
דב אהב את הטבע. אהבה שמצאה ביטויה בטיפוח גינת פאר בחצר ביתו. שעות רבות אחר העבודה, היה רוכן מעל הפרחים שבגינתו, מלווה אותם בהתפתחותם. כל פרח היה אצלו נשמה. על עלה חדש - בשר מבשרו. ובעת שהיו הקקטוסים נפתחים בפעם אחת בשנה, היה רץ בלילה אל חבריו וקורא להם לגינתו.
"כשהיינו מגיעים אליו היה מראה לנו קודם לכל את הפרחים. רק אחר כך היה מכניס אותנו הביתה", מספרת רבקה אחותו.
גם כשיצא לטיולים עם יהושע, אחותו, אחיו או אחד מחבריו, היה מלהב, מלטף את הפרחים שבאזור - בעיניו, קורא להם בשמותיהם ומספר עליהם לכל המעוניינים לשמוע. דב היה משתדל למצוא את החיוב שבכל דבר. כשהיו מדברים במשפחתו על המיסים הגבוהים הזכיר, בתגובה, את תקופת היותם ברוסיה. וכנפגע באזנו ויכול היה להשתחרר משירות, סרב לעשות זאת מאחר שאהב את חבריו ליחידה.
הוא הצטיין גם בנושא מיזוג הגלויות. דב, יליד רוסיה התיידד את יוצאי ארצות המזרח, וכן היטיב לשוחח בפרסית, שפתם אל אחדים מאנשי העיירה ומשפחת אשתו.
יחסים מיוחדים קשר עם חברי איילת השחר, שלחברתם נכנס כאילו היה בן משק מלידה. דב לא היה מהאנשים שעולים על בריקדות ומטלטלים עולם. האיכפתיות שלו הייתה מיוחדת במינה. כשהיה הולך במשק, בו עבד כסייד, וראה ממטרת מים מקולקלת נעצר ותיקן אותה.
ראובן: "את דב, אחי, איפיינו הצניעות והשלווה. הוא היה בעל כושר גופני מעולה ואהב לשוב ולהחליק בחרמון, תחביבו עוד מהימים שהיה ברוסיה. היה לו לב טוב ואהב לעזור. אני זוכר תכונה זאת כבר מגיל צעיר. כשהיינו ילדים ורגזנו על אחותנו הקטנה, הצעתי לזרוק אותה מהחלון כדי שלא תפריע לנו במשחקינו. דב "התנגד" ואמר: "לא. לא. כדאי אולי שנשאיר אותה ליד פח האשפה ואז יבואו ויקחו אותה. למה שנהרוג אותה... כמעט סיפור יוסף ואחיו".
הרגישות הזאת ליוותה אותו עד יומו האחרון. ועימה הרצון להתייעץ עם החברים, לשתפם ולשמוע דעתם. במיוחד היה חרד לישר את ההדורים, אם שמע על חבר שיש בליבו כעס עליו.
כזה היה דב. העולה מרוסיה, כשהתבסס בעיירת העולם בצפון, עבד בקיבוץ ונפל ברמת הגולן, לא הרחק מביתו.

בניית אתרים: