תפריט נגישות

טוראי בן ציון הכהן ברנדלר ז"ל

מידע מורחב

שארית הפליטה היו הם. לאחר מסע תעתועים וקשיים מצאו את דרכם לארץ ישראל. והימים ימי התהוותה של מדינה, השנה - 1949. כשמטילות האוניות עוגן - מבקשים האנשים להשתלב בבניית ארץ ישראל. להודות על המזל הגדול שנפל בחלקם להינצל מהתופת ולדרוך על האדמה הזו.
25 משפחות היוו את הקבוצה הראשונית, כבר לא צעירים, חלקם אפילו בגילאים שבין 30 ל-40.
חברי הקבוצה הועברו לפרדס בשטחי כפר חב"ד של היום. נבנים אוהלים בדוחק ומצפים בסבלנות להכוונה. "מצד אחד היו החב"דניקים ומן הצד השני אנחנו".
בשלב ההוא היה נדמה כי כך יישארו הדברים - צד אחד של חסידי חב"ד ובצד השני חברי הגרעין. היות וכך - שוכנו החברים במבנים נטושים של הכפר הערבי ספריה, זאת על-פי מפתח אחיד: כל משפחה על ילדיה קיבלה חדר אחד.
ובחדרים לא דלתות ולא חלונות.
ואין פרטיות וההמולה רבה -
בקיץ מתקפות של יתושים
בחורף הכפור נורא.
ימים רבים חיו כך,
תוהים לגבי ההמשך.
הגיעו פקידי הסוכנות והציעו לעבור לבנות את היישוב על האדמה דהיום, לבנות מושב חקלאי.
"התחלנו לנהל בינינו דיונים ארוכים בשאלות - האם כדאי לבוא למושב? ממה נתפרנס? מה נעשה כאן? מי מאיתנו עסק בחקלאות באירופה? מה הבנו בזה? וכשביררנו עם פקידי הסוכנות שאלות אלה, בנאיביות שאלנו, הם כמובן ציירו לנו עתיד ורוד במיוחד..."
ניתנה ההסכמה.
במהלך בניית הבתים מצטרפות לקבוצה משפחות נוספות. 50 משפחות מהוות את הגרעין בשלב הזה, והדברים מתנהלים בעצלתיים.
ממשיכים לחיות בבתים ההם, משוועים להביא ולו מעט אוכל הביתה.
"הסוכנות סידרה לנו עבודה לשלושה ימים בשבוע, תמורת 1.80 לירות ליום עבודה. עבדנו בסלילת כבישים ובבניית בתים".
אבל הרי לבנות יישוב חקלאי יועדו החברים - מה עושים?
"שתלנו עצי בוטנים, עבדנו כמובן בידיים כי הכלים היחידים שהיו בנמצא היו הטוריות".
ובתום יום העבודה, עת ישבו לנוח לאחר סיום התפילה - כאב הגוף, כאבו הידיים.
והנשים, שמימיהן קודם לא החזיקו טוריה ביד - חשקו שפתיים.
הודו לאל על מזלן הטוב, ויחדיו עמדו להרתיח המים.
בסירים התבשל בדחק תפוח אדמה בתוך הרבה מים. על בשר ניתן היה רק לדמיין.
בימים שלא נשתלו העצים, כי הרי כמה עבודה יש בשלב הראשוני הזה... ביקשו החברים לעבוד בכל עבודה שבנמצא, בכל מקום שאפשר. להתפרנס בכבוד - להשביע את הבטן. לא יותר.
בפברואר 1953 עלו שלוש משפחות לקרקע של מושב צפריה ד'היום.
השאר היו בהמתנה - לאות, לעלות גם הם על אדמת הקבע.
"הבתים היו של שני חדרים, שירותים ומטבח. חשמל לא היה. הארנו את הבית בעששית נפט, התחממנו יחד סביב לתנור הנפט.
אישה איש ושלושה ילדים קטנים".
ההתארגנות הייתה די מהירה וכבר כל המשפחות בבתיהן.
"אפילו בחרנו ועד, לייצג אותנו מול המוסדות. למדנו מהר..."
מבטיחים פקידי הסוכנות לנציגים: אל דאגה, האדמה טרם מניבה, הנה תקבלו פרות ותבנו רפתות.
"שזה היה כמו פריצת דרך, אבל מה לנו - ניצולי שואה מאירופה ולרפתות? מי מאיתנו נולד לאב רפתן? למדנו תוך ניסוי וטעייה. הרבה 'רעבע גאלט' שילמנו עד שהפכנו מומחים".
ומדי יום עברה העגלה בין הרפתות, אוספת את החלב ולוקחת לנקודת האיסוף שליד הצרכנייה.
כישלונות ואכזבות לא חסרו, הפסדים כספיים על כל שני צעדים.
והם למדו...
הפכו למומחים בתחום.
לאחר התיישבות הגרעין הראשון, נוספו לצפריה עוד משפחות, וכבר היו הם 82 משפחות מומחות לרפת, חלב ופרות. והאדמות סביב מעובדות.
"שתלנו פרדסים ומטעים. עסקנו כולנו בחקלאות".
נולדו עוד ילדים, הקטנים בגרו, כולם יחד נתנו כתף - קמים בלילה למשמע זעקת פרה ממליטה, עוזרים לעגל לעמוד על רגליו. ואין יום אחד של חופש, ואין מנוחה, כי במשק החי יש לטפל גם בימים של מצווה.
עד תחילת שנות השמונים עסקו עדיין חברי צפריה בחקלאות.
וכמו כולם...
הסיפור הידוע...
היום עובדים רוב חברי המושב מחוץ ליישוב, ומהוותיקים נותרו חיים קומץ בלבד. לראות אותם עם ידי יוגב מיובלות מתרפקים על זיכרונות העבר, שכמובן לא היה קל - מביא להכרה ששארית הפליטה במלחמתה הפרטית - נצח ניצחה - ובנתה בית ומשפחה לתפארה.

בניית אתרים: