תפריט נגישות

רס"ן ישראל בן ארי אייבר ז"ל

סיפור חייו


בשנת 1949, בהיותו כבן שנתיים וחצי, עלה ישראל עם הוריו לארץ והמשפחה התיישבה בנתניה. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית הספר "ביאליק", המשיך בלימודי ערב וביום עבד כמלטש יהלומים. עד לגיוסו סייע להוריו בפרנסת המשפחה ואפשר להם לעבור מביתם הישן שבשכונת עין-התכלת לדירה בעיר גופא ומאידך, נתון היה בפעילות ענפה ומגוונת: היה חבר פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד. שותף בחוג השכונתי לריקודי עמים, ובזכות הצטיינותו הפך רקדן בלהקת המחול העירונית עד שהוזמן ללהקת היצוג הישראלית - להקת "כרמון". בערבים הדריך מחול את בני הנוער בבתי הספר העל-יסודיים. היה ספורטאי בולט, בעיקר במשחקי הכדור, ואף היה שחקן מן המניין בקבוצת הכדורגל "מכבי נווה שלום". בניגוד לחזותו החיצונית, הנוקשה לכאורה, היה רגיש ובעל נפש פיוטית. את רגשותיו העזים ביטא בשירי אהבה ומלחמה. השאיר אחריו אסופה גדולה של שירים שלא נתגלתה אלא לאחר נפילתו. בנוסף, נהג להביע את אשר ראה וחווה בציורי נוף ובעלי חיים. ישראל התגייס לצה"ל במאי 1964 ולאחר הטירונות הוכשר לתפקיד אלחוטאי והצטרף לחיל הקשר. לאחר תקופת שרות קצרה כחייל נשלח לקורס קצינים, ועם סיומו הוצב כקצין קשר בסיירת בפיקוד דרום. במלחמת ששת הימים צורף לכוחות המשוריינים שלחמו בסיני והגיעו עד גדות התעלה. כאן למד להכיר את עוצמת חיל השריון וביקש להצטרף לכוחותיו. דרכו החלה בחיל הרגלים המשוריין (חרמ"ש), שם נתמנה לתפקיד סגן מפקד פלוגה ולאחר-מכן למפקד פלוגה. במלחמת ההתשה שימש כמפקד מעוז על גדות תעלת סואץ. חייליו זוכרים אותו כאיש ללא חת שגם תחת הפגזה כבדה לא חשש לצאת אל מחוץ לביצורים כדי להקים את גדר התיל המקיפה את המעוז - שקרסה. יחד עם פקודיו צויין לשבח על הפלת מטוס מצרי מדגם "סוחוי" 7 שתקף את המעוז, ע"י אלוף שלמה להט (צ'יץ') אז - מפקד הכוחות המשוריינים בסיני. בשנת 1970 יצא לטיול לאירופה במשלחת של קציני צה"ל כמחווה על הצטיינות בתפקיד. לאחר שובו עבר הסבה בה סיים קורס קציני שיריון ונתמנה למפקד פלוגת טנקים. מאוחר יותר מונה לסגן מפקד גדוד 52 והועלה לדרגת רב-סרן. בסך הכל השלים תקופה בת חמש שנים רצופות בתפקידים שונים בכוחות המשוריינים בדרום הרחוק והצחיח, והיה לקצין ששירת יותר מכל אחד אחר בסיני לפני שהחליטו לעשות מעט למענו ולהוציאו ללימודים במסגרת פו"ם. הוא נודע באהבתו למדבר עד כי זכה לכינוי "פרא-המדבר". כמפקד דגל ישראל ב"אחרי" והיה הראשון לכל משימה עד כי מעולם לא פקד על ביצוע מטלה כלשהי שהוא לא הקדים ועשהה. הוא נמנה עם אותם מפקדים ההולכים בראש היחידה ומוליכים את פקודיהם - ולא רק כתפיסת עולם. אולי, משום שהאמין שכך, ורק כך, הכל יתנהל וילך כפי שהוא רוצה. בראיון שהעניק לעיתון "מעריב" עם תום שרותו בסיני הסביר את מניעיו לשהייתו הארוכה שם ואמר: "האחריות המונחת לך על הכתפיים היא כבדה כבדה, שמה עליך את כל המשקל שלה. אז, כבעל תפקיד, כמ"פ בחרמ"ש ואחר-כך בשריון, אתה יודע שזקוקים לך שם, שהאנשים שלך תולים בך את עיניהם והם ינהגו כמוך. אתה מוכרח להיות מופת". מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו כחניך בבית הספר לפיקוד ומטה. הוא נטל ג'יפ ושעט למרחבים האהובים עליו מכל - לסיני והצטרף לחטיבה הקודמת שלו. לאחר המתנה עיקשת ובלתי מתפשרת ליד "משרדו" של המח"ט (אז אל"ם אמנון רשף) ולאחר שהציע עצמו כלוחם מן השורה ללא התחשבות בדרגתו קיבל לבסוף פיקוד על פלוגת טנקים ("חורף" - בכינויה). תוך זמן קצר מאוד נקשרו אליו חייליו. הוא נסך בהם תחושה עזה של בטחון ואמון בכוחם וביכולתם והוליך אותם להישגים מול האויב, תוך שהוא עצמו משמיד שמונה טנקים מצריים. ב- 15 באוקטובר 1973, עם רדת הלילה (כ' בתשרי התשל"ד) הובילה פלוגתו, כשהוא חוד חודה של החנית, את הסתערות הגדוד כולו במתחם "החווה הסינית" בפריצה מערבה - אל מעבר לתעלה. תוך כדי תנועה עוד הספיק לסייע בחילוץ שני טנקים פגועים מפלוגתו ולהחזירם אל נתיב ההסתערות. נאמן למסורת של חשופים בצריח - כשפלג גופו העליון מחוץ לחופת הטנק - נע לקראת מגע עם כוח מצרי עדיף. רסיס זעיר של פגז שנורה מהמארב התפוצץ בקרבת מפלצת הפלדה הדוהרת, ניתז, פגע בו והרגו בו במקום. אך סימלי הוא, או אולי אירוני, כי דווקא במקום שכה אהב והיטיב להכיר - בסיני - נגדע ישראל כגזע בדמי ימיו. על מעשיו ולחימתו זו הוענק לו עיטור העוז.
הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה.
הותיר אחריו הורים ואח צעיר.

בניית אתרים: