תפריט נגישות

סגן משה שטורמן ז"ל

מימי הילדות

אלבום תמונות

זכרונות רבים מקשרים. משהו ניתק מהעמק, מהגלבוע, המעיין והחורשות. המצבות הנצחיות הללו מחיות כל חוויה ותעלול מן העבר ולא נותנות להם להיטשטש. אין לצעוד צעד בעמק, אין להעיף מבט מבלי לחוש את מלוא האבידה. ישנם בודאי מעטים המסוגלים להבין ולהרגיש את הקשר הבלתי נפרד בין מה שנקרא "מולדת" לבין מה שהיה "משה שטורמן" לכולנו, ובפרט לאלה שגדלו יחד עם העמק, מעין חרוד למטה, מגן הילדים - הצריף הירוק, הפילפלים והאקליפטוס הגדול, הדרך למחצבה ולשדות; "ראשון" האביר, האורווה הגדולה ו"מרים'צ'יק" האצילה. חורשת התאנים והחומה הישנה, "מעין הבחורים", מפל המים ורעש ה"ווידרים" (משאבות המים); הדהרה בימי הקיץ בירידה למעיין, ערומים ממש, והרגלים צורבות מלהט האדמה, ולפתע, ליד התאנה והמערה הגדולה, אופפת אותנו קרירות מופלא. טרם היה אז קבר חנקין והאורנים המטפסים אליו קטנים מאתנו היו והנענע והטיון - יערות ממש...
מאוחר יותר - גילוי כל פרי ראשון, ההתגנבויות והסחיבות, הסיכון והנצחון, הבריחה והרדיפה (ולעתים גם התפסות בכף ומריטת האזנים), ואחר כך בנין הסוכות והצריפים וההילולות סביבם - ותמיד יחד ביזמה ובפעולה, והוא, משה - הראשון בכל.
והנה העליה וההעברה לקומי. חיי בית הספר מקבלים דפוסים קבועים ואנו סופרים את הימים, החל מערב שבת עד לשבת הבאה, בה נחזור למעיין ולחורשה.
לאט לאט מתקשרים לנקודה החדשה, עם כל רפת חדשה וכל בנין. גם הלימודים עושים את שלהם, הטבע והמולדת, הטיולים המרחיקים עם משה כרמי וההנדסה וההיסטוריה עם שייף תופשים את מקום ההשתקשקות במעיין והשריצה בחורשות. אום גם התחליף לא איחר לבוא; עדרי הכלבים הערביים בחבורותיהם המצחינות - עד שגורשו אלה ואף אלה מגבולות המשק. והזרזירים והחוגלות ואחר כך הארנבות, המופיעים כל אחד בעונתו, ממשיכים להיות נושא לאותו פורקן לתחושת הטבע ויצר הצייד.
לא מעט זמן ומחשבה מלאו גם האפניים ומשחקי הכדור. וגם כאן ניגלה אותו המרץ המתפרץ בשפע, אולם לשיא הגיע משה בחיק הטבע ממש.
והנה עומדים אנו כבר על סף היציאה למשק. חצאי ימים לימודים ועבודה בענפים - ברפת, במסגריה ואחר כך בפרדס.
יום אחד בפרדס. שנינו עומדים, כל אחד בשורתו, ומפזרים ערימות זבל, עובדים במרץ ובשיטה, בקצב אחד מניפים את הקלשונים, יום חמסין והזיעה - נחלים. יש סיפוק בעבודה. עוד רגע קט תגמר השורה והשטח עליו מפוזר זבל - תאווה לעינים. השעה קרובה לצהריים, והנה מבין העצים מופיע חיים-האב, בצעדים איטיים ובבת צחוק. אנו מפסיקים, רטובים לגמרי, האויר עומד. חיים נהנה מאתנו מאוד, "מבסוט", מעיר משהו בלצון, ומשה מחייך לעומתו. ברגע זה כל כך דומים היו - איש אחד ממש.
יותר מאוחר - עבודה משותפת, מעט בפלחה, ויותר בצאן. מי מהרועים לא יזכור איך רעה הוא את הצאן! וכן הלאה - שרשרת ארוכה, מתחילת הפלמ"ח, המסעות, נגבה, עמק הירדן ועד המלחמה הזאת - כה נאמן למקורו, עד הסוף -
נתייתם הנוף שלנו. רק הזמן ירפא אותו. העמק וההר יינחמו בקיומם העקשני, אך לשכוח לא יתנו. לעולם לא נסלח. ובעד כל הנערים שנפלו, שנכרתו מאותו העמק, מאותו הגזע, ובעד האלמונים הרבים, ניקח נקם - בדם ממש וביצירת עמקים פורחים. עמק בית נטופה, העצמון והחרמון, ירושלים והנגב - מצבות עולם לעצמת הנקמה. תל חי יהיו לנו כל המישלטים.
עובד

מתוך "בנים" לנופלי עין חרוד

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

בניית אתרים: