תפריט נגישות

טוראי יעקב לוי ז"ל

יעקב לוי
בן 20 בנפלו
בן מלכה ושמואל-יהודה
נולד בפולין
בט"ו בטבת תש"י, 4/1/1950
התגורר בגבעתיים
התגייס ב-4.11.1969
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 14, גד' 79
נפל בקרב
בכ"א באייר תש"ל, 26/5/1970
במלחמת ההתשה
מקום נפילה: תעלת סואץ
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: תל אביב - קרית שאול
אזור: 1, חלקה: 6, שורה: 3, קבר: 23.
הותיר: הורים ואח - אברהם

קורות חיים

יעקב משה, בן שמואל-יהודה ומלכה, נולד ביום ט"ו בטבת תש"י (4.1.1950) בעיר בילסקו שבפולין להורים מניצולי השואה. לאחר לידתו של יעקב החליט האב, שהיה פעיל בענייני הקהילה היהודית בעירו, כי הגיע הזמן לעלות לארץ כדי לתת חינוך עברי בארץ לילדיו. לאחר מסע מפרך ביבשה ובים הגיעה המשפחה לארץ באוגוסט 1950, אך יעקב חלה מחמת קשיי המסע. בארץ לא שפר חלקה של המשפחה, בגלל משטר-הצנע הקשה, ובעיקר בגלל אי יכולתה לתת ליעקב את הטיפול הרפואי הדרוש להחלמתו. ארבע שנותיו הראשונות עברו עליו בערש-דווי וכל הרופאים אמרו נואש לחייו. אולם בדרך נס, כנראה, החל מחלים ומתאושש ממחלתו.

משגדל למד בבית-הספר היסודי הדתי "אמונים" בגבעתיים וחייו היו רצופים קשיי הסתגלות. אך הוא עמד בכל כדי להשיג את חבריו ולהשתוות אליהם. רצונו העז להיות כמו כל חבריו דרבן אותו וכשסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי עלה על חבריו גם בכושר הגופני וגם בכושר הנפשי. הוא הצטיין בבגרות רוחנית, ברגש אחריות ובהשקפת עולם הרבה יותר בשלה משל נער בן- גילו.

יעקב היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא" והרבה לטייל ברחבי הארץ. הטיולים הללו וחינוכו המסורתי נטעו בו אהבה עצומה לארץ ולעם. לאחר סיום לימודיו בבית-הספר היסודי בחר יעקב ללמוד בבית-הספר התיכון המקצועי "אורט" (על שם יוסף שמואל שפירא) שבתל-אביב. הוא בחר במקצוע הדפוס כי ראה בו אומנות ואמנות כאחת וגם פתח להרחבת אופקים תוך כדי עבודה ולרכישת ידע בתחומים אחרים. מלבד זאת היה הדפוס מקצוע שיש בו כדי לפרנס את בעליו ויעקב לא רצה להיות תלוי בהוריו עד בגרות.

הוא הצטיין בלימודים והשביע את רצון מוריו, וגם הוריו שבעו נחת ממנו. הוא השתתף בכל פעולות הגדנ"ע במסגרת בית- הספר, כגון אימונים וצעדות. לאחר מלחמת ששת הימים הרבה יעקב לטייל בארץ ובעיקר בשטחים המשוחררים, שהיו לגביו ארץ ישראל ההיסטורית; שטחים שחבריו לעבודה נפלו למען שחרורם, ואצלו השתלבו במושג "ארצי", שעליה עמד להגן בשירותו בצה"ל. יעקב גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1969. מיד עמד בפני דילמה קשה: האם עליו לעשות כיכולתו בתחום הצבאי ולהתנדב לצנחנים או להיענות לרגש האחריות והמסירות להוריו שביקשוהו לשרת בצבא במקצועו. יעקב הגיע לידי פשרה ואמר להוריו: "לא אתנדב, אך אלך לשרת במקום שהצבא ימצא צורך לשלוח אותי". וכך הוצב לחיל השריון ולא היה איש מאושר ממנו בחיל זה. הוא ידע שבגדודו, גדוד חרמ"ש, אשר שמו יצא לתהילה בעברו המפואר, יוכל להוכיח את יכולתו ואכן הוא הצטיין בכל שלבי שירותו הצבאי: בטירונות, באימונים המפרכים ובחזית האש. היו קשיים אבל מעולם לא התלונן עליהם. כוח רצונו וסבילותו הרבה עמדו לו, בייחוד כאשר פרצה מלחמת ההתשה ויעקב וחבריו עמדו על קו-המים תחת הפגזות בלתי פוסקות וחשש מפשיטות חיילי הקומנדו המצרי.

יעקב היה עד ראייה לנפילת חבריו לנשק ובאותם רגעים קשים התגלו כוחות-הנפש הגדולים שהיו צפונים בקרב חיילים רבים ויעקב בתוכם. הוא היה חייל ממושמע, לוחם שקט ועז-נפש והתבלט בהתנהגותו החיילית והחברתית. מעולם לא סירב למלא מה שהוטל עליו אף לעשות מעשים הכרוכים בסכנת-נפשות. הוא, כחבריו, היה חדור אופטימיות וביטחון כי "אין מה לדאוג; אצלנו די שקט!

יהיה טוב". כשהיה מזדמן הביתה לחופשה, עיף מבחינה גופנית, לא העיבו הדברים שראה ועבר על חיוכו המלא והבוטח, חיוך שהצליח להסתיר גם מהוריו וגם מחבריו את המתרחש בחזית. יעקב היה נוהג לצאת מביתו לבוש בגדי עבודה של צה"ל. כשאמו שאלתו למה אין הוא מתלבש ככולם ענה בתום-לבב ובשלווה האופיינית לו: "אמא, כשאני מגיע למעוז יש מישהו מחכה לי שאחליפו בעמדת השמירה ואינני רוצה לעכב אותו בגלל החלפת בגדים. זה גוזל זמן, שחברי מעדיף לבלות אותו בביתו". בשעת חופשותיו הקצרות היה מבקר בבתי כל חבריו, הולך אל הפצועים שבהם ומעודד אותם בבתי-החולים ובבתי-ההבראה של צה"ל ורק לאחר מכן היה מתפנה לעיסוקיו.

אור ליום כ"א באייר תש"ל (26.5.1970), החלה הפגזה מצרית חזקה על המעוז ובעיצומה פגע פגז בעמדת התצפית שעל גדות התעלה, בה היו יעקב וחברו לנשק. יעקב נפל כשהוא מחפה בגופו על חברו לעמדה ובמותו הציל את חייו. הניח הורים ואח.

הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול.

בניית אתרים: