תפריט נגישות

סמ"ר אוּרי גרוסמן ז"ל

אוּרי גרוסמן
בן 21 בנפלו
בן מיכל ודויד
נולד בי' באלול תשמ"ה, 27/8/1985
התגורר במבשרת ציון
התגייס ב-30.11.2003
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 401, גד' 46
נפל בקרב
בי"ט באב תשס"ו, 12/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: חירבת כסיף
באזור דרום לבנון
מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל
אזור: ד, חלקה: 7, שורה: 7, קבר: 1.
הותיר: הורים, אח - יונתן ואחות - רותי
בעל צל"ש אלוף הפיקוד

קורות חיים

אוּרי גרוסמן נולד ב-27.8.1985 בירושלים, בן שני למיכל ודויד, אח צעיר ליונתן, ואח גדול לרותי.

"אורי אקרא לו, אורי שלי, / רך וצלול הוא השם הקצר, / רסיס נהרה", קראה לו אימו, מיכל, בטקס ברית המילה שלו, את שירה של המשוררת רחל, 'עקרה'.

ואורי, כשמו, הביא אור לסובביו: תינוק צנום, עם רעמת שיער בלונדינית, עם מבט חכם, בוגר, סקרן בעיניו האפורות-כחולות. תינוק עדין ורך למראה, אך חזק ומלא נחישות.

מיד נרקמה חברות עזה בינו לבין יונתן אחיו: יחד בנו להם עולם שלם, עם שפה משלו ודמיון והומור משלו. "אורי לא היה רק אח שלי", ספד לו יונתן, "הוא היה גם החבר הכי טוב, והאדם היקר לי ביותר בעולם".

כאשר רותי הצטרפה למשפחה, הוא גילה כלפיה דאגה ורוך של אח גדול. תמיד היו בו עדינות רבה כלפי ילדים קטנים, וחמלה כלפי מי שחלש ממנו. ותמיד, בכל מצב, היה קשוב ודרוך אל התחושות של אלה שנמצאו אתו, וניסה להיטיב איתם, לגונן עליהם.

(זיכרון קטן: נסענו פעם להביא את אורי מ'יד לשיריון' בלטרון. בדרך הוא הדריך אותנו, בטלפון, איך להגיע אליו. בְּרקע הדיבור שלו שמענו חבורה של חיילים ששרו איזה שיר גס. אורי הפסיק לרגע לדבר אתנו, ניגש אל החיילים, ושמענו אותו אומר להם, "חבר'ה, זה לא בסדר, יש פה קבוצה של בנות דתיות, אתם לא יכולים לשיר ככה לידן", והשירה של החיילים השתתקה, ואורי חזר לדבר אתנו, כאילו כלום לא קרה.)

כשהיה בן שנתיים עברה משפחתו מירושלים למבשרת ציון, שם גדל אורי. ב'גן התאנה' הוא בילה שלוש שנים, מהמאושרות בחייו. ילד חברותי מאד, שעסק עם חבריו בבניית מטוסים מקרשים, ובמשך שנה שלמה היה מגיע לגן לבוש כקאובוי, מקפיד על כל הפריטים: מהכובע והאקדח ועד הבנדאנה והלאסו, ומְפַתח כבר מגיל רך סגנון ייחודי משלו.

את חלום הקאובוי החליף החלום להיות טייס, שהתבדה, כאשר קיבל בגיל חמש וחצי את משקפיו הראשונים, אחרי שהתגלה ליקוי הראייה שלו. (אגב, כשהיה בן שמונה, לקחנו אותו לבדיקת עיניים. יונתן שאל אותו לאן הוא הולך, ואורי השיב: "למקום שבו יוכיחו לי שמוצא האדם מן העטלף".)

ובכלל - הוא היה מצחיק כל כך... מילדותו המוקדמת, כבר זהר בעיניו הניצוץ הצוחק, הממזרי: כשקרא פעם בעיתון שמדענים גילו שקיימת תולעת, שמבחינה גנטית היא קרובת-משפחה של האדם, הוא אמר: "אנחנו כנראה הכבשה השחורה של המשפחה. עובדה: הם אף פעם לא מזמינים אותנו לשמחות".

מִגן-חובה ועד לסיום ביה"ס התיכון למד אורי בביה"ס הניסויי בירושלים. הוא אהב את אווירת החופש והפתיחוּת של בית הספר, ונהנה מהגישה החינוכית שאִפשרה לו דיבור 'בגובה העיניים' עם מורים ומנהלים. זה התאים לו - להעריך אחרים, ולהיות מוערך, לא בזכות הגיל או בזכות הסמכות הנלווית לתפקיד הרשמי, אלא בזכות האישיוּת והמעשים.

בגיל ההתבגרות, בקיץ אחד, הפך הילד הרזה והעדין לנער מוצק, רחב כתפיים. בן-לילה התחלף קולו, והפך בס נמוך. הוא פתח באימוני כושר, וגם למד יוגה וטאי צ'י. אז הצטרפה לחייו חברתו, איילת. "אני חושבת", ספדה לו איילת, "שאי-אפשר היה להיות חברה שלך, אורי, בלי להרגיש שקורה כאן משהו חד-פעמי, לא ניתן לשחזור, מיוחד, ושונה מכל דבר שאי-פעם אכיר. אורי, נתת לי חוויה - להיות במחיצתך וליהנות מהאהבה שלך, ומהחום שאתה מעניק לאנשים קרובים".

בתיכון הצטרף למגמת התיאטרון, וגילה את כישרונו הגדול - המשחק. מי שראה את אורי משחק את דמותו של סולומון גריפ במחזה של חנוך לווין לא ישכח זאת: משחקו נע בין המצחיק למגוחך, אך היה גם נוגע ללב ומעורר חמלה. האמפתיה של אורי, בגרותו והעומק שבו הבין אנשים ומצבים, העשירו את המשחק שלו, עד שלרגעים אפשר היה לשכוח שהוא רק נער.

כאשר התקרב מועד גיוסו, חלם אורי להיות לוחם ומפקד בשריון, כמו אחיו יונתן לפניו, ששרת אף הוא כמפקד טנק בגדוד 46, בחטיבה 401. כמה שמַח כאשר הודיעו לו שיתגייס לשריון. כמה גאה היה להיות תותחן בטנק מרכבה סימן 4, בין המחזורים הראשונים שהפעילו את הטנק הזה.

אחרי מסלול ההכשרה, שרת אורי שירות קשה, רובו בשטחים, בעמידה מפרכת במחסומים ובסיורים לאורך גדר ההפרדה. "אורי תמיד היה שמאלני אמיתי, הומניסט", סיפר יונתן אחיו, "איש של שלום שהתנגד לאלימות, ושמר על הדעות האלה לאורך שירות קרבי קשה ושוחק בשטחים. ויחד עם זאת אורי היה פייטר, לוחם אמיתי, אמיץ וקשוח, שתמיד התעקש להיות בחזית, ציוני אמיתי שהיה מוכן לתת הכול בשביל המדינה".

אורי חיפש דרך לנהוג באופן אנושי גם במסגרת תפקידו במחסומים. כשהיה ניגש לבדוק מכונית פלסטינית עשה הכול כדי שהמפגש הכפוי והלא נעים יעבור באופן נסבל. אם היו ילדים במכונית, השתדל מאוד לא להפחיד אותם ולא לפגוע בהוריהם. הוא היה גאה כאשר נשות ארגון 'מחסום WATCH' ביקרו במשמרת שלו, ושיבחו את החיילים שבפיקודו על תפקודם האנושי.

מעניין שכבר בדרשה שנשא כאשר עלה לתורה, בבית הכנסת הרפורמי במבשרת, אורי הביע את העמדות הללו: "גם כשיש לך אויב", כתב אז אורי, "עדיף שלא תחלום איך להשמיד ולהשפיל אותו, אלא איך תוכל לחיות איתו ביחד, במצב שיביא תועלת לשניכם, ולכן אני מאמין בלב שלם בדרך השלום והנדיבות – גם כלפי האויבים שלנו".

שוב ושוב נכזבה משאלתו של אורי להיות מפקד טנק, אבל הוא ידע את יכולותיו, לא וויתר, ונאבק על זכותו לצאת לקורס המפקדים. במאבקו הנחוש הוא הגיע עד לקצין שריון ראשי, ובסופו של דבר - וכבר כשהיה 'פז"מניק' - הוא יצא לקורס, וגם הצליח בו מאד.

אורי ביקש לחזור, כמפקד, לפלוגה שבה שירת כחייל, אף שהבין היטב את האתגר המסובך שהדבר יציב בפניו. הוא חזר, התמודד עם הקשיים, והפך להיות מפקד טוב ואהוב: לא מעגֵל פינות, לא מוותר לעצמו ולחייליו, לא נשחק.

"אורי היה ידוע בערכיו ובנחישותו, בשנינותו ובנועם הליכותיו," ספד לו מפקדו, סא"ל אלעד רצאבי, מג"ד 46, "בפרק זמן קצר, הפך אורי למפקד מצטיין ולאחד המפקדים המובילים בגדוד. לא לחינם היווה מודל לחיקוי למפקדים צעירים שזה עתה הגיעו לגדוד".

בחודש יולי 2006, ארבעה חודשים לפני שעמד להשתחרר, היה אורי אמור לצאת עם משפחתו לטיול בגואטמלה, ולפגוש שם את אחיו יונתן, שכבר היה בסוף 'הטיול הגדול' שלו בדרום-אמריקה.

אבל אז פרצה מלחמת לבנון השנייה, ואורי יצא עם הגדוד צפונה, לרמת-הגולן.

ב-30.7.2006 נכנס הטנק שלו לראשונה ללבנון, ובמשך שבועיים פעל הצוות בלבנון. במוצאי-שבת ה-12.8.2006, בשעות האחרונות של המלחמה, בשעה שהיה במבצע חילוץ בח'ירבת כְּסֵיף, נפגע הטנק מטיל נ"ט, וכל אנשיו נהרגו: יחד עם אורי נהרגו רס"ן בניה ריין, סמ"ר אדם גורן וסמל אלכס (סשה) בונימוביץ'.

אורי נטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

ב-11.9.2007, כשנה לאחר נפילתו, קיבל אורי, ביחד עם חבריו לטנק, צל"ש מאלוף פיקוד המרכז על פעילותם במהלך המלחמה. וכך נכתב בתעודת הצל"ש: "עם הצטרפות גדוד 'שלח' למלחמה בלבנון, הוקם 'כוח בניה', עליו פיקד רס"ן בניה ריין ז"ל. בגדוד היו צמד טנקים שתפקידם העיקרי היה לחלץ לוחמים וכלים שנפגעו בלחימה.

סמ"ר אורי התעקש להישאר בטנק עליו פיקד, למרות שהעביר את הפיקוד עליו לרס"ן בניה, והשתתף עמו בכמה מבצעי חילוץ, תספוק ופינוי פצועים תחת אש (...) סמ"ר אורי גרוסמן היה מפקד אהוד ומוערך מאד ע"י מפקדיו ופיקודיו כאחד. לוחמים אשר סמ"ר אורי השתתף בחילוצם העידו על אומץ לבו, מסירותו ורצונו העז לסייע ולעזור. "סמ"ר אורי גרוסמן הפגין לכל אורך הלחימה רוח לחימה, יוזמה, נחישות יוצאת דופן ורוח התנדבות".



"אני מנסָה ללמוד ממך ולהטמיע בי את הסובלנות שלך, שבה יכולת לקבל אנשים ומצבים שלי עצמי כבר לא הייתה סבלנות אליהם," אמרה מיכל, אמו של אורי, במלאת שלושים לנפילתו: "את יכולת הקבלה שלך אני מנסָה ללמוד. את כל הפעמים שבהן היית צריך לצאת לחופשה, וזה לא התאפשר. אני מה-זה התעצבנתי, ואתה? קיבלת. לא הרגשת קורבן של הנסיבות, לא הרגשת 'פראייר'. ברגע שהבנת את ההיגיון שבדברים- פשוט קיבלת אותם.

"וכשנראה היה שהצבא לא יאפשר לך לנסוע לגואטמלה, אמרת: 'סעו בלעדיי, יונתן ורותי כל כך יתאכזבו אם לא תסעו.' כמה נדיבות הייתה כאן, כמה חשיבה על האחרים, על האחים שלך ועלינו. איזו יכולֶת לוותר על מה שגם אתה השתוקקת אליו, ושהיית זקוק לו יותר מכולנו. וזה המשפט שאני מרגישה אותו כעת כמורה דרך, שלא לומר כצוואה: תמשיכו לחיות. גם אם אני לא יכול להיות אתכם, אל תפסיקו לחיות. במובן הכי עמוק של המילה".

ורותי, אחותו, אמרה עליו:"איך אפשר להתחיל ללמוד בכיתה ט' בלי שאתה יודע על זה, בלי לקבל טלפון קצר ממך, שמזכיר שאתה זוכר, וחושב עליי. בלי לחבק אותך חזק כשאתה חוזר, ובלי לספר לכל מי שאני מכירה שאח שלי מפקד טנק. בלי עוד כל כך הרבה דברים שהיית לי".

אביו, דויד, ספד לאורי בהלוויה: "לא יהיה עוד הנער הזה, עם המבט האירוני ועם חוש ההומור המשגע. לא יהיה האיש הצעיר עם התבונה העמוקה-בהרבה משנותיו. לא יהיה החיוך החם והתיאבון הבריא, לא יתקיים הצירוף הנדיר של הנחישות והעדינות, לא יהיו השכל הישר שלו וחוכמת לבו. לא תהיה עוד הרכּות האינסופית של אורי, ולא השקט שבו הוא מייצב כל סופה. ולא נראה עוד ביחד את 'משפחת סימפסון' ואת סיינפלד, ולא נשמע איתך את ג'וני קאש, ולא נרגיש את החיבוק החזק והמייצב שלך...

"אורי היה ילד ישראלי מאד. הוא היה תמצית הישראליות כפי שהייתי רוצה לראות אותה. אורי עם היושר המוחלט, ועם נטילת האחריות המלאה לכל מה שקורה סביבו. אורי שתמיד היה "ראש גדול", שהיה אפשר לסמוך עליו בכּול. אורי עם הרגישות העמוקה לכל סבל, לכל עוול, ועם החמלה. לאורי היה פשוט האומץ להיות הוא עצמו, תמיד, בכל מצב, ולמצוא את קולו המדויק בכל דבר שאמר ושעשה".

ויונתן, אחיו הבכור, אמר אז: "אורי היה אדם מקסים, נפלא, עם לב טהור. תמיד מוקף חברים. אהד את מכבי חיפה ואת מאנצ'סטר יונייטד, ואהב לאכול חומוס – הדבר הראשון שהוא היה עושה כשחזר הביתה מהצבא, היה לנסוע לאבו-גוש, לנגב חומוס אצל אבו-שוקרי... ואף אחד מעולם לא הצליח להצחיק אותי כמוהו עם ההומור המטורף הפרטי שלנו, שעכשיו אף אחד כבר לא יבין".

חברו, רם גפן, אמר: "היית לי קודם כל חבר, איש סוד, מעשיר תרבותי ומפרֶה חכמה בלתי-נלאה. היה לי כבוד לדבר איתך, לצחוק איתך, לשרת איתך, 'להשתבז' איתך".

חבריו של אורי שִיקמו לזכרו - ולזכר חברו, קיריל גולנשין, שנפל ברצועת עזה, בנובמבר 2006 - את מעיין עין נקופה, הסמוך למבשרת-ציון, והפכוהו לפינת חמד.

ביה"ס הניסויי שבו למד מקיים מדי שנה ערב תיאטרון לזכרו, שבו מעלים תלמידי המגמה לתיאטרון את הפקות התיאטרון שלהם. לזכרו גם הוקמה 'תוכנית אורי, מסע להכרת החברה הישראלית' - תוכנית שנעשתה בצבא, בחטיבה 401, כולה בהתנדבות, ושבה נפגשו החיילים עם פניה השונות של החברה הישראלית, שאינם פוגשים בדרך כלל. תוכנית שביקשה להנציח את הסקרנות של אורי, תפיסת המורכבות, ההתחבטות המוסרית והסובלנות אל האחר, ואת הקשר העמוק שלו לארץ.

האוֹר של אוּרי, אור של כוכב שכבה, ממשיך ומלווה אותנו.

בניית אתרים: