תפריט נגישות

סמ"ר רן הנדיפר ז"ל

רן הנדיפר
בן 22 בנפלו
בן גאולה ואלי
נולד בחולון
בי"ט באלול תשמ"ג, 28/8/1983
התגורר בתל אביב - יפו
התגייס ב-2.12.2002
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 401, גד' 9
נפל בעת מילוי תפקידו
בא' באלול תשס"ה, 5/9/2005
מקום נפילה: נבי מוסא
באזור בקעת הירדן
מקום קבורה: חולון
הותיר: הורים, אחות ואח

קורות חיים

הנדיפר רן, בן גאולה ואלי. נולד בחולון ביום א', י"ט באלול תשמ"ג (28.8.1983), בשעה 5:00 בבוקר. אח צעיר למילי ולמני. עד כתה ג' למד בבית הספר היסודי "מגינים" בחולון, ולאחר שהמשפחה עברה להתגורר ביפו, רן המשיך את לימודיו בבית הספר היסודי "ויצמן" עד לכיתה ו', עבר לחטיבת ביניים ולבית הספר התיכון "עירוני ז'" בקרית חינוך יפו. רן היה ילד סקרן מאוד, נבון ושובב. מגיל מאוד צעיר היה דעתן, עקשן, ובעל חוש הומור מיוחד. בלימודים היה תלמיד בינוני ומעלה, מאחר ולא טרח להשקיע. בכיתה י' החליט להשקיע יותר בלימודים, וכאשר השקיע הצליח לעבור מכיתה בגרותית לכיתה עיונית, כפי שרצה...

בכיתה י"א למד במגמת סוציולוגיה ומדעי המדינה, ובמגמת תקשורת ורדיו. רן הצליח בבגרויות, ואף קיבל ציון 100 במגמת תקשורת ורדיו (5 יחידות). מגיל צעיר מאוד חיפש אתגרים וגילה התעניינות במישורים רבים ביניהם בדת וביהדות בכלל, ועבר תקופה שבה ניסה לחזור בתשובה , חקר ושאל שאלות פילוסופיות. כבר בגיל 17 קרה את "מורה נבוכים" של הרמב"ם, צפנים מהתנ"ך ועוד, ועמד בראש קבוצת חברים שהלכו אחריו.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים רן המשיך ללמוד כשנה במכינה קדם צבאית מנהיגות וציונות, מכינת "נחשון" שביישוב נילי. כשהגיע למכינה, תחילת דרכו החדשה היתה קשה, אך עד מהרה בחושיו המפותחים נקלט והשתלב והיה מאוד מרוצה. רן אהב בכל ליבו ונפשו את הווי המכינה, המורים והמדריכים. תקופה זו עיצבה את אופיו ואישיותו ומילאה אותו מאוד.

עם סיום המכינה, ובהשראתה רן החליט עם מספר חברים לצאת למסע וללכת את "שביל חוצה ישראל" בהליכה רגלית מדן בצפון ועד לאילת בדרום. את רשמיו תיעד בכתב והכותרת היתה "יומן מסע-שביל חוצה ישראל" . רן מאוד אהב טיולים בארץ ותמיד אמר והטיף לכולם שהטיולים הכי כיפיים הם טיולים רגליים ולא ברכבים. רן אהב מאוד לקרוא, מגיל 16 הפך ל"תולעת ספרים" וקרא במיוחד ספרי "מורשת" וחינוך, ספרים על ארץ ישראל. מפות ומסלולים. אהב מוסיקה ושירה וניגן בגיטרה (למד באופן עצמאי לפרוט). אהבתו הגדולה היתה שיריו של הזמר שלמה ארצי והוא ידע לשיר את רוב שיריו. מילדותו אהב מאוד לרכב על אופניים והתמיד בתחביבו זה גם בבגרותו, וגם בזמן השירות הצבאי. כשהיה חייל, עשה מאמצים רבים ורכש אופני הרים לנסיעה בשטח.

עם סיום המכינה החליט להתגייס לשריון, וכך היה. כשמלאו לו תשע-עשרה שנים, ב-2 בדצמבר 2002, רן התגייס לצה"ל עם מוטיבציה גבוהה לתרום, ולהשפיע ולחנך. רן שובץ בחטיבה 401, גדוד 46, ועשה טירונות בת 4 חודשים בביסל"ש (בית הספר לשריון). רן עבר את כל ההכשרות הדרושות לחייל לוחם, עבר את שלב המקצועות והיה לתותחן בטנק המג"ח. לאחר סיום המקצועות, עבר לשלב אימון מתקדם (צמ"פ) בבקעה. ובסיום הצמ"פ הוחלט לשלוח את רן בזימון ישיר לקורס מפקדים (מט"קים), בשל התאמתו המקצועית והמוטיבציה הבלתי רגילה להשפיע ולחנך. קורס המפקדים ארך כ-4 חודשים ובסיומו רן שובץ ביחידת הניסויים של חיל השריון, שם שירת כ-2 מחזורים. רן לא היה מרוצה מהצבתו, בשל רצונו להיות מפקד קרבי בפלוגה מבצעית, או מפקד בהכשרת לוחמים. רן נאבק על שיבוץ מחדש, שלח מכתבים רבים, בין היתר ללשכת הרמטכ"ל ולקצין שריון ראשי. הוא זומן לראיון עם הקשנ"ר שהתרשם ממנו והחליט לשבצו מחדש. רן הועבר לביסל"ש כמפקד בפלוגת תומכי לחימה, תפקיד שלא סיפק אותו. במחזור השני בביסל"ש, לבקשתו עבר הסבה לטנק "מרכבה 4", עשה מחזור נוסף כמפקד טירוני שריון והמשיך לצמ"פ בנבי מוסא. במחזור הראשון היה סמ"ח ובמחזור השני היה מפקד טנק ג'.

ביום א' באלול תשס"ה (5.9.2005) נפל סמ"ר רן הנדיפר בפעילות מבצעית בסמוך למעלה אדומים. בעת תרגיל מבצעי, כתוצאה מסיבוב חד ותלולית שהייתה בשטח התהפך הטנק ורן נהרג במקום. רן היה מסופק מאוד מהצוות ומתפקידו כמט"ק ג'. הוא נפל כעשרה ימים לאחר שחגג את יום הולדתו העשרים ושתיים, ופחות משלושה חודשים לפני שחרורו מצה"ל. רן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. רן לא זכה להגשים את תוכניותיו לעתיד. עם שחרורו רצה לטייל בארץ והתלבט לגבי לימודים במכללת "מאיר" ליהדות בירושלים.

בהלוויה של רן, ספד לו חברו אודי: "רן, הגעת למכינה קצת שקט ומופנם, במהרה גילינו איזה כוכב הגיע אלינו - הצלחת במהרה לכבוש את כולנו - להצחיק אותנו בלי הפסקה, ולסחוף אותנו אחרי האהבות שלך - אופניים, שירים של שלמה ארצי ועוד. זה לא נתפס, פשוט לא יכול להיות, לדבר עליך בלשון עבר. אנחנו לא מעכלים עדיין, אנחנו רוצים עוד פעם אחת לראות אותך, לטייל איתך, או לקבל טלפון ממך, משהו... אני עכשיו שומע את השירים של שלמה ארצי, שרובם מדברים על מוות ולא מבין איך? איך אפשר לשמוע אותם, כאילו הם כתובים עליך?! איך תמיד דאגת שיצלמו אותך בלי הפסקה ויתעדו כל רגע וכל חוויה? רן, לפחות דאגת תמיד לנצל כל רגע וכל דקה כדי לטייל וליהנות מהחיים, ולא הספקת להשקיע בנו החבר'ה. לפני שבוע ישבנו וחגגנו לך יום הולדת בפאב והשתכרנו, ודיברנו על השחרור ועל הטיול שנעשה אחרי השחרור. אנחנו אוהבים אותך! היית הבן-אדם והחבר הכי מדהים שהכרנו!! לא נשכח אותך לעולם. "יהי זכרך ברוך".



אימו של רן, גאולה, כותבת: "כששוכחים מתים / כשזוכרים חיים / כשכואב חיים / כשכואב - אי אפשר לישון / הלוואי שלעולם אחיה / כדי - לזכור / כדי לכאוב / כדי להתגעגע / כדי - לאהוב .../ כשחיים מחיים את המתים".



מילי, אחותו של רן, כותבת: "אח אהוב ויקר, זיכרונות מציפים אותי בכל יום ובכל שעה. זיכרונות ילדות, ילד סקרן ושובב שמשיג בדרכיו את מה שביקש. בגיל הבגרות, מנסה להאריך שיער. בתקופת הצבא, כשהגעת לאן ששאפת, ונהנית מכל רגע. כשהייתי בחודש השישי להריוני עם קורן הקטנה (שאותה לא זכית להכיר), קנית לי את הספר "התינוק שבך" כמתנה ובהקדשה כתבת: "לאחותי היפה, מחכה בקוצר רוח ליום הלידה שבדרך. אצא לחופשת שחרור, מאחיך הקטן והאוהב". אני מתגעגעת לחוש ההומור שלך, לשירה שלך בבית, לשאלות... חסרות לי שיחות הטלפון הכמעט יומיומית שניהלנו, לחשוב שאיבדנו אוצר יקר ואהוב לא מסתדר לי.

מתגעגעת לחיבוק הגדול מאחי הגבוה והחסון, אוהבת לעד".



סרן משה אלפסי, שהיה מפקד הפלוגה של רן כותב למשפחה: "רן שירת תחת פיקודי בחודשים נובמבר 2004 עד מרץ 2005 כמפקד צוות טנק בהכשרה הבסיסית בבית הספר לשריון בפלוגת "וייפר - משפחה לוחמת". קשה לכתוב על רן בלשון עבר אבל בכל זאת חשוב לי לשתף אתכם בתקופה מיוחדת במינה שחוויתי ביחד עם רן. רן מטבעו, עקב גובהו ונוכחותו תמיד בלט ובכל מקום היה הראשון, רן היה בחור דעתן, אשר נהג תמיד להביע את דעתו ולדאוג לכך שדעתו תתקבל. זכורות לי שיחות ארוכות אשר ניהלנו במשרדי ובהם שוחחנו על כל דבר ועניין החל מהחיילים ועד לשיחות מעמיקות ופילוסופיות על דרכי הובלת החיילים ועל איך לדעתנו צריך להכשיר מפקדים. מעל לכל רן היה בן אדם וזו התכונה החשובה ביותר לדעתי אצל מפקד, הוא לא חיפש גינוני כבוד, הוא לא חיפש עבודה קלה, למרות שהיה מהמפקדים הוותיקים הוא תמיד שמח לבצע כל משימה. רן היה מפקד מזן נדיר, לא כמו כולם, הייתה לו דרך מיוחדת לפקח על חייליו ולהוביל אותם. הוא דאג לכל אחד מהם ותמיד ניסה לעזור להם. רן פשוט אהב אותם והם כפי שוודאי הבנתם החזירו לו את אותה האהבה. רן דאג תמיד לגבי עתידו בצבא ומאוד רצה להתקדם ולראות דברים נוספים. הוא נלחם כדי להגיע להיות מפקד ולוחם, כדי להיות מפקד באימון המתקדם ומאוד רצה להיות מפקד בפלוגה מבצעית. זכור לי יותר מכל החיוך שלו, ובמיוחד החיוך שלו והאושר כאשר בישרתי לו שהוא עובר להיות מפקד במתקן האימונים בפלוגת "כפיר". היינו במסע והודיעו לי בטלפון שהמעבר שלו לפלוגת הצמ"פ אושר, היות וידעתי עד כמה היה חשוב לו הנושא קראתי לו בקשר ותוך כדי המסע בישרתי לו. רן היה פשוט מאושר. הוא חיבק אותי ואמר לי "תודה".

גאולה היקרה, זכור לי הביקור שערכתי אצלך בבית וסיפרתי לך על הבן שלך, כמה שהתגאית בו, היית מאושרת. סיפרת לי כמה רן אוהב את הפלוגה וכמה רן דואג לחייליו גם כשהוא בבית. קשה לסיים יש עוד כל כך הרבה לספר, על איך שהוא אהב את החיים, ואהב ליהנות מכל רגע, על שיגעון הצילום שלו, על הטיולים ועל כך שתמיד ידע להגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון. קשה להיפרד מפקוד שהוא חבר, כך הרגשתי וכך לדעתי גם רן הרגיש...".



מתוך דברים שכתבה, יעל בצלאל, שהייתה המחנכת של רן בכיתות י"א-י"ב: "ציטוט - "היה לך מין חיוך כזה ממזרי שמודיע הוכחתי, אני צדקתי, כולכם טועים". בכל פעם שדילגת מעל משוכות ומכשולים היה חיוך של אושר, מלא תענוג, שמחה וכיף. חיוך של תמונה בספר המחזור ששמורה בין הדפים...".



מנחם רוטנר, מורו של רן כותב: "רן כתלמיד מגמת מדעי החברה בתיכון "עירוני ז'", היה סקרן ובעל רצון עז להעשיר את הידע האישי שלו, לא רק בתחומים שנלמדו בבית הספר, אלא גם בתחומים נוספים. רק נהג לגשת אלי בתום השיעורים במדעי החברה, ולבקש ממני את המקורות שעליהם מבוסס החומר שנלמד מספר הלימוד. הוא ביקש לקרוא את הטקסט המלא והמפורט, כפי שהופיע בספרים המקוריים. הוא נהג לומר לי: "תקשה עלי. דרגת הקושי במאמר לא מספיקה לי. החומר לא מאתגר מספיק. תן לי להתמודד עם משהו קשה יותר". במסגרת פעילותו בתחנת הרדיו הבית-ספרית, נהג להכין תוכניות בתחומים שונים וגם בנושאי מוסיקה. יום אחד פנה אלי וביקש ממני עזרה בהכנת תוכנית שנושאה מוסיקה לגיטרה. מכיוון שאני מאזין למוסיקה קלאסית, הבאתי לו תקליטור ובו מוסיקה לגיטרה קלאסית, מוסיקה מאוד מורכבת שדורשת רמת קשב וריכוז גבוהים. רן השקיע בהאזנה ובניתוח סוג זה של מוסיקה, שהיה חדש עבורו וביקש להשאיר את התקליטור אצלו עד שישלוט בסגנון מוסיקלי זה. רן היה תלמיד חרוץ ומוכשר והגיע להישגים לימודיים גבוהים. הוא היה מקובל ואהוב על חבריו התלמידים ומוריו. רן היה פעיל בתחום החברתי בבית הספר ועזר בארגון האירועים החברתיים. הוא היה בעל חוש הומור מיוחד במינו, ותמיד לצד הרצינות הרבה שלו בתחום הלימודים ידע גם לשעשע, לבדר ולהצחיק וזאת בזמן הנכון ובמקום הנכון. לרן היתה ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת על המתרחש במדינה. תמיד נהג לומר שהוא מכין את עצמו לתפקידים שמהם יוכל להשפיע ולשנות ובכך לגרום לכך שהמדינה תהיה מקום שנעים יותר לחיות בו. כדי לקדם שאיפה זו הצטרף למכינה קדם צבאית למנהיגות, שמכשירה חבר'ה צעירים ומוכשרים להיות מנהיגים בעתיד. במכינה זו רן פרח. בחופשות נהג להופיע בבית הספר ולספר כמה הוא נהנה מהפעילות במכינה ומהרמה הגבוהה של המנחים ושל המשתתפים. רן בעיקר אהב את המסעות להכרת הארץ לאורכה ולרוחבה. יהי זכרו ברוך".



כותב זאביק נתיב, יושב ראש המכינה הקדם-צבאית "נחשון" :" בסמפטמבר 2001 התחיל רן את פרק המכינה הקדם צבאית במסגרת "נחשון". המדרשה הישראלית למנהיגות חברתית. יחד עם שאר בני מחזורו-מחזור ה', הגיע ליישוב נילי, בו נמצאת המכינה מאז נוסדה ביחד איתם, בשתי קבוצות של בנים ובנות, החל את הפעילות הלימודית, החברתית והמשימתית המרכיבה את "התהליך הנחשונאי".

בשני דברים בלט רן מיד: האחד פשוט מאוד- רן בלט בגובהו והתנשא באורכו מעל לכולם. הדבר השני היה נוח לנו פחות. הסתבר שרן הוא עקשן לכל אורכו. בגלל ההבדל במספר הבנות והבנים באחת הקבוצות, שיבצנו בה את רן, כלומר, ניסינו לשבץ. רן התנגד בדרכו. לא צעק, לא איים, לא השתמט משיעורים, לא "הצביע ברגליו" כדי ליצור עובדה, אלא פשוט התעקש. איך מתעקשים? את זאת רן ידע-לא מרפים, חוזרים ואומרים, וחוזרים ואומרים, עד שאנחנו האמורים לקבוע, מוותרים. רן חזר לקבוצתו המקורית ועשה זאת בשקט, ללא יוהרה, ללא השתחצנות-כמעט בראש מורכן, כמעט בהתנצלות על כך שהצליח, כך רן. והנה עוד רן - סיור ביפו, ממש בתחילת המחזור רן הגיע למכינה ביפו ,בה גדל, בגר ולמד. בסוף הסיור רן ניגש אליי ואומר: "איזה סיור מלמד. אני כמעט מתבייש...אני שגדלתי כאן והסתובבתי כאן ימים כלילות, לא ידעתי ולא הכרתי דברים שנראו ונאמרו בסיור הזה. אני חושב שאותו סיור תפס ו"קנה " את רן לעניין המכינה. לא שזה לא היה קורה במהלך המכינה, אבל אצלו זה קרה במכה אחת, בבת אחת. באותו סיור. מאותו הרגע, הסקרנות של רן, תאוות הידע שלו, ההתעניינות בכל מה שנראה ובכל מה שנלמד רק הלכו וגברו. עכשיו היה רן כולו מסור לעניין המכינה - מתפעל ומתלהב מכל מה שקורה בה. אחד שאומר: "במחזורים הבאים יהיו לכם הרבה "יפואים". אני אגיע לבית הספר ואגייס עוד ועוד חניכים למכינה...והוא אכן עשה זאת. בזמן הקצר-קצר בהרבה יותר מדי שנותר לו, אכן עשה זאת. אלא שעם כל ההתלהבות, רן לא ויתר על תשובה לכל שאלה שלי, והיו רבות כאלה. רן שאל והיקשה, וחזר ושאל עד שקיבל תשובה, שהניחה את דעתו, או לגמרי, במין ויתור של עקשן ששואל עצמו: "טוב , נו די, כמה כבר אפשר להתעקש?". זה לא היה קל, גם לתת תשובה ועוד תשובה וגם להרגיש שאינך "מספק את הסחורה" לשואל, אבל כך זה היה עם רן. עם הזמן למדתי שזה ה"מחיר שצריך לשלם" המחנך למען סיפוק הסקרנות הנהדרת הזו, למען חווית ההתלהבות וההתפעמות המופלאה הזו של רן...בתחילת מחזור ט' נאלצנו להיפרד מרן לתמיד, ובתחילת מחזור י' כבר הקדשנו את הסיור ביפו לשמו ואמרנו בו דברים לזכרו של עלם צעיר, שרצה לדעת ולהבין המון ונבלם באכזריות בעודו בראשית דרכו".

גאולה ברניס

מני הנדיפר

בניית אתרים: