5.2.1948
ובנוגע למצבי הפרטי, אני רוצה שתדעו את האמת כמו שהיא: כמו כל הצעירים בני גילי הנני נמצא, בשעת-מבחן קשה זו לעמנו, בשורות הצבא "הבלתי חוקי". ולמרות כל המכשולים בדרכנו, הננו עומדים בראש זקוף בהגנת המולדת. אינני רוצה שתיבהלו, כי אין סיבה לבהלה. יכולתי לכתוב לכם כל מיני דברים, כדי שלא תדעו, שאני עומד עם רובה ביד והעינים צופיות אל "השחורים הנקיים והג'נטלמנים המלוכלכים". אני לעת-עתה בריא ובטוח שבמצב זה נתראה בקרוב. אשתדל לכתוב לכם תכופות ולהודיעכם על כל השינויים שיחולו במצב. אינני רוצה להגזים, אבל מצבנו עכשיו הרבה יותר טוב משהיה במאורעות-הדמים בשנות 1936-1939. הננו מאורגנים היטב ואין זה לגמרי קל לאלה הרוצים להתקיפנו מדי פעם בפעם, עדיין עלינו לשמור על הסדר בארץ, עד שהמנדט על ארץ-ישראל יסתיים.
בזמן הפנוי (בודאי אינכם סבורים שכל הזמן אני מחזיק את הרובה בידי) הנני עוסק בקריאה, עבודה, בילוי-זמן לפי רצוני ונטיותי. כפי שכבר כתבתי לכם, הנני נמצא בקיבוץ. יחסים טובים שוררים ביני לבין חברי: הם מרוצים שחזרתי אליהם.
מה אתם עושים? מדוע אינכם כותבים דבר בנוגע למצבכם הכלכלי? אני מנסה להסביר לכם דברים, אשר אינני יודע אם תבינו. אתם כותבים לי על שלושה נערים, אשר נפלו קרבנות. אמנם נפלו - אולם הללו היו גיבורים ולא קרבנות. מועטים הם אלה הנופלים ונשקם בידם ואי-אפשר לכנות את הגיבורים האלה קרבנות. אותם ששת המיליון של אחינו, אשר נהפכו לסבון או נקברו חיים, או נחנקו בגזים מרעילים היו ודאי מאושרים אילו ניתן להם לחיות ולמות על אדמת מולדתם-שלהם.
עליכם להבין, שאם הדור הצעיר שלנו - אנו כולנו, לא נילחם ונגן על המולדת, כי אז עלול העם היהודי להימחק, חס וחלילה, מעל-פני האדמה מבלי שיישאר זכר לקיומו. אני מבין, שצערם של ההורים על אבדן ילדיהם הוא גדול, אבל עוד יותר גדול צערנו על אלה, אשר הושמדו בטרנסדניסטריה ובמחנות-השמדה אחרים.
בנכם המחבק אתכם באהבה
מתוך "גווילי אש"
מידע נוסף ניתן למצוא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.