תפריט נגישות

סגן אבנר כהן ז"ל

המשפחה מספרת על אבנר

אלבום תמונות

היום יום הזכרון לחללי צה"ל, מי תאר לעצמו שביום זה נעלה לקברו של אחי אבנר.
בדיוק היום לפני שנה אבנר בא לחופשה, ביליתי אתו את יום העצמאות והוא היה מאוד שמח.
אי אפשר לתאר במילים את אופיו של אבנר, נדמה לי שזה משהו מיוחד, ויעידו על כך כל מי שהכיר אותו.
יחסינו כאח ואחות היו מיוחדים. עוד לא נתקלתי באח ואחות שהיו קשורים אחד לשני כל כך.
הציפיה האיומה לאותם ימי חמישי שבהם היינו מחכים לו וכשלא בא ניחמנו את עצמנו ב: "נו, לא נורא, הוא כבר יבוא ביום ששי..."
וכשהתגייסתי... בדיוק היה ברגילה. הוא נסע אתי ללשכת הגיוס יחד עם אמא, וכשבכתה אמר לה: "לא נורא, תסתכלי כמה בנות... בטח צריכים אותה, אז מה את בוכה?"
כשראה את אמא יושבת לבד, עצובה ולא מדברת הלך ליהודית ואמר לה: "הגידי לה משהו, אני לא אוהב לראות אותה בצורה כזאת..."
לטירונות הוא כתב לי מכתב ובו הזהיר אותי מלהגיע לסיני... אין לי מה לחפש שם - אמר - תבקשי לשרת קרוב לבית.
ואמנם קבלתי את מה שרציתי, אבל כששמע שאני בחיל האויר צחק וקרא לי "אוכלת חינם" ועוד כינויים ידועים על חיל זה...
הוא בא אלי לטירונות ביום שבת, בדיוק כשנגמר ביקור ההורים. כשראה אותי אמר לאשר: "עכשיו תראה איך שהיא תבכה ואני לא אוהב לראות אותה ככה."
הוא לא אהב לראות אותנו בוכים או עצובים. תמיד הוא היה צוחק את הצחוק המקסים שלו. תמיד אמרתי לו: "אבנר תצחק תמיד, אני אוהבת את הצחוק שלך, יש לך חיוך ושיניים הכי יפים בעולם." והוא באמת צחק תמיד, וכשלא היה צוחק, הייתי מצחיקה אותו כדי שיתן חיוך קטן וזהו...
כשהייתי בקורס התקשרתי אליו הביתה כדי לבקש ממנו שיבוא אלי לבסיס, אבל הוא אמר לי שהוא לא יכול לבוא כי הוא צריך לסדר את העניין עם המערכת. בכיתי לו בטלפון כמו ילדה קטנה. למחרת ראיתי אותו בבסיס... לרבע שעה בלבד הוא בא, והלך... רק להרגשה טובה...
יום לאחר מכן קבלתי ממנו חבילה ענקית בצירוף מכתב בו נאמרו הדברים הבאים:
"עד אתמול לא חשבתי שאת כזאת רגשנית, אתמול אחרי שדברנו בטלפון אני חושב שאת צריכה לשבת בבית. אבל באמת הגזמת!"
בכל מכתב היה חותם: "נשיקות. בוב דילן (הכינוי הספרותי שלי)"
הוא קנה את התקליט של ג'ניס איאן (לפני שהיתה עוד מוכרת) והתלהב ממנה מאוד. היה מדבר עליה כל הזמן בגדוד וכולם ידעו שאבנר הוא המומחה לתקליטים.
כשהיה מתקשר הביתה מסיני, בקושי שמעו אותו, אבל צעק שלא אשכח לקנות תקליט, ו... שיהיה נורמלי.
תקליטים, תקליטים, תקליטים, ואפילו לא הספיק להנות מהמערכת שקנה במשכורת הקבע הראשונה שלו...
כשאסתי פקידת הלשכה בגדוד ראתה שהוא שולח מכתבים ל"אביבה כהן" תארה לעצמה שאני אחותו וחשבה כמה זה יפה שאח ואחות מתכתבים. היא עוד לא נתקלה בזה, וכבר תארה לעצמה מה הוא כבר יכול לכתוב לי?!
כמה ימים לפני התאונה היה בסדרת חינוך בירושלים ושם שמע שכרמלית (פקידת הלשכה) עשתה תאונת דרכים. הוא התקשר אליה ואמר לה: "מה את עושה שטויות על הכביש?"
הוא אהב את כולם וכולם אהבו אותו. היה בו משהו מיוחד, שונה משאר הנערים במשפחתנו.
לילדים הקטנים היתה יראת כבוד בפניו ורק מפניו. כשהיה בא ביום ששי הביתה היו צועקים בראותם אותו מרחוק: "אמא, אבנר בא...!" וכשאמא היתה בעבודה ואבנר כבר היה בבית היינו כביכול מחביאים אותו וכל דבר שיראה על בואו, והיא היתה נכנסת ישר לחדרים לחפש אותו. היא לא יכלה לסבול שבועיים בלעדיו. בשבוע השלישי היא היתה כבר עצבנית ואי אפשר היה לדבר אתה. היא חיה מחופשה לחופשה.
עדיין איני מסוגלת לעכל את העובדה שלא אראה את אבנר יותר, שלא נחכה לו, שלא אכתוב לו יותר מכתבים, שלא אקבל ממנו, שלא נשלח לו חבילות ענקיות שהחבר'ה אצלו היו צועקים לו: "אבנר, קבלת טלוויזיה!"
לא יצא לי לראות את אבנר בפעם האחרונה שהיה בבית, כיוון שנשארתי בבסיס, אבל דברתי אתו בטלפון שעה וחצי בערך וצחקנו ודברנו על כל נושא שבעולם.
כל הזמן ניצבת לנגד עיני התמונה היפה, כשאבנר פותח את הדלת, ונכנס הביתה כשהתרמיל זרוק על כתפו, והוא עייף... ומחפש את המיטה... אבל לפני כן כמובן, קפיצה קטנה לחנות תקליטים כדי לקנות עוד תקליט לאוסף, ועוד מדבקה להדביק. יש לנו רק 14 מדבקות ונשאר לקנות תקליט אחד כדי שנקבל את המדבקה החמש עשרה במספר... אבל הוא לא הספיק לקנות את התקליט שהיה מזכה אותנו בתקליט חינם...
לעיתים אני תוהה על כמה צירופי מקרים שספרו לי החברים שלו מהפנימיה.
לאחר מלחמת יום כיפור (הם היו אז בשמינית) ישבו כולם ודברו על הנושא - מה היה קורה להם אילו היו משתתפים במלחמה, מיד נזרקו תשובות: אחד אמר שהיה חוזר בלי יד והשני בלי רגל, השלישי בלי עין וכו'. ואבנר שתק. ואז קולט שאל אותו - נו, מה איתך? אין תשובה? ותשובתו של אבנר היתה: "מה אתה דואג לי? אני לא אחזור בכלל..." דבר אחר אותו אמר לדני (בן הדודה שגם הוא בוגר הפנימיה). הם נכנסו לחדר הזכרון וראו שתמונות הנופלים מכסות שלושה קירות מלאים, ואז אמר לו אבנר: "תראה דני, בסוף לא ישאר לנו מקום..."
ואמנם זה המצב. התמונה הצדדית ביותר בקיר השלישי היא של אבנר...
בחופשה האחרונה שלו, קולט ומוסקוביץ באו לקחת אותו סתם לטייל, הם הלכו לשפת הים וכיוון שהים סער, הציע אבנר לנסוע לבית קיי. כשנכנסו אמר אבנר בבדיחות דעת: "נו, מה אתם אומרים? יש לנו הרבה פצועים! רק שישאירו לנו איזה חדר אם יקרה לנו משהו..."

אביבה

בניית אתרים: