ב-10 במאי יצא אריה בפעם האחרונה ממרחביה - לוואלדהיים, מקום שם הדריך קורס של מפקדי-כיתות. ב-15 לחודש נקרא לנתניה, לקורס מפקדי-מחלקות. אך מיד באה פקודה לבטל את הקורס, ויחד עם אחרים עבר אריה לתל-ליטווינסקי, להדרכת עולים חדשים. במכתבו כתב, כי האנשים עושים רושם נאה ומגלים רצון טוב.
ב-23 במאי, בליל הפעולה בה נפל, הוא כותב במכתבו האחרון מנען: "הימים עוברים ודוחקים. איני יודע איזה יום היום. אין עתון ואין דברים החורגים מתחום הלימודים. העבודה רבה ומתוחה עד מאוד. התלמידים חרוצים וצמאי-דעת... שום דבר לא חסר לי חוץ מאווירה משפחתית קיבוצית. נקווה שנתראה בקרוב..."
בליל ה-23 יצאו לפעולה בחזית לאטרון 3 גדודים, מהם שניים מורכבים מעולים חדשים, אחרי שעות אימון מועטות. הם גילו רצון טוב - עד שנבחנו במבחן האש. המדריכים התנגדו לצאתם. חלק עזב את המערכה לפני התחלתה וחלק אחריה.
אריה היה אחראי למרגמות. ב-24, יום ב', הגיעו למשלט ונתקלו באש חזקה מאוד, מדויקת ומטווחת, מוכנה מראש. היה יום-חמסין קשה, ואפילו אנשים בריאים מאוד קיבלו מכות-שמש והתעלפו. הציק הצמא. המימיות היו בילקוטים, אבל לא יכלו להגיע אליהם. חיילים החלו לסגת בלי פקודה, והנשארים, ביניהם אריה, נמצאו תחת האש החזקה. מפקד המחלקה נהרג, ואריה עוד הספיק להודיע על כך. אריה נפצע מפגיעות פגז בשוק וביד, ומרסיסים בפנים. הוא צעק בקול: "נפצעתי פצעי-מוות. תמסרו דרישת-שלום לצפורה ולילדים." אחד הבחורים, מפקודיו הראשונים בתל-ליטווינסקי, חבש אותו חבישה שטחית, ללא מים.
בצהריים ניתנה פקודת-נסיגה. הבחור הודיע שאריה פצוע ורצה להוציאו. המפקד פקד: "קחו את המרגמה והסתלקו!" - ובעצמו נשאר עם הפצועים. אח"כ נפצע גם הוא ונשאר שוכב בשדה. שלושה אנשים אחרונים עסקו בהעברת הפצועים עד 3 אחה"צ. אריה לא הוצא בין הפצועים. המפקד, בטרם מת, הספיק עוד לומר שאין בשדה אנשים חיים.
למחרת היום אספו בחיפוי משוריינים עוד גופות מהשדה. נקברו בקבר-אחים. כעבור כמה ימים אי-אפשר היה עוד לזהות את הגוויות בשדה.