בעצם, תחילה לא רציתי לכתוב לעתון; אבל קרה מקרה - היתה לנו שיחה לסיכום החדשיים.
פעמים שאתה עייף מהעבודה, מתייגע בשעורים ובשיחה, מתנמנם, ואך בכוח תחזיק את עצמך ער. אין לך עניין בשום דבר, אלא רצון יחידי בלבד: לישון. אבל פעמים מתעוררת בך פתאום הסכמה או התנגדות לדברים הנאמרים; פתאום מצאת ענין בדברים הנאמרים, והדברים יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.
כך קרה לי גם ביום החמישי, בשיחתנו. הדברים נסבו על אותו "ענין טפשי", על שיעור המשנה. שטות. דבר שנגרם מרעיון של טעות, ממעשה פזיז ובלתי מחושב של ילדים. כל הדבר היה למורת רוחי, אבל חשבתי: אני לבדי איכנס אל השיעור, והכל יישארו בחוץ?! ובכן לא נכנסתי גם אני. והנה בשיחה ראיתי ונוכחתי לדעת כי טעות עשיתי, לא אני לבדי, כולנו! על כן צריך להבטיח, שלא יישנה עוד הדבר. עלינו לתקן את מעשינו בכלל. הנה אין יחס חברותי, וכנגד זה יש אנוכיות. בקיצור, יש פגימות בחברה.
אולם עם זאת זכרתי חויות משנים קודמות - העיר, חברה בורגנית... ואז עלה על דעתי בלי משים: אכן, רוח אחרת במקוה ישראל, ויש סימנים לטובה - על אף הכל, על אף השגיאות.
מתוך "בניר" - עתון הנוער הדתי, מחזור ט', במקוה ישראל, גליון שבט תש"ג)