טוראי מרדכי רוזין ז"ל

שקדן ועניו

כאשר בא אלינו מרדכי מגרמניה היה ילד צנום וחיור. בקושי רב נקלט בחיי חברת הילדים הצברית במושב. קשיי הלשון הכבידו עליו, והתנהגותו היתה שונה ומוזרה. אולם לא עברה שנה, ומרדכי הילד סיגל לעצמו את השפה העברית בעקשנות, סיגל לעצמו את מנהגינו, וה"יקה" הקטן נעשה "צבר" ירקונתי. אולם קשיי ההסתגלות הפכו אותו לרציני מאחרים, מקשיב יותר, לומד יותר. בשעה שרוב ילדינו אהבו להשתובב ולשחק, אהב מרדכי את בית ספרו, ביתו ומשקו. בשעות אחר הצהרים נשאר תמיד בבית הוריו ועזר להם בכל. כבן 12-11 יצא עם אביו לשדה, לחרוש ולזרוע. ידע עול המשק מהו והתמסר אליו בכל מרצו. אהב את עבודת האדמה, אבל מצד שני אהב את הספר, רצה לדעת ולהשתלם.
מרדכי הנער, מעולי גרמניה, היה במהרה לתלמיד המצטיין בכיתתו. תמיד היה מביע בשקט נפשי את ידיעותיו, כאילו מובן מאליו שיידע. היתכן כי הוא לא יידע דבר מה? ועניו היה, עניו אולי יותר על המידה. מעולם לא סיפר, מעולם לא התפאר בהצטיינותו, וכשהיה המורה משבח אותו בפני הכיתה או מעמידו למופת - היה מוריד פניו ומתבייש... לא רצה בשבח, הוא עשה ולמד כי ידע והבין שעליו ללמוד ולדעת.
כשגמר את חוק לימודיו בבית הספר העממי והיה זכאי לסטיפנדיה, לא שם לב לאפשרות להוסיף ללמוד בגימנסיה, ובחר לו את בית הספר החקלאי במקוה ישראל כמקום לימודיו הבא. רצה מרדכי לדעת את החקלאות ידיעה יותר מבוססת ומעמיקה.
רבים מאתנו לא הבינוהו. בן למשפחה דתית היה, דבק בדתיותו ולא הרפה ממנה עד יום נפלו. שבת שבת ראינוהו צועד עם בני ביתו לבית הכנסת במושבה הסמוכה, ובכל פעם תמהנו: מה לו, לנער הצעיר, בבית הכנסת? כולנו בנים למשפחות חפשיות, למשפחות עובדות, ובסביבתנו לא ראינו נער עובד שהוא גם דתי.
שאיפתו היתה למהר ולגמור את למודי בית הספר, לחזור לביתו ולמשק הוריו, להגדילו ולבססו ולהשתמש בידיעותיו שרכש בביה"ס.
ואמנם, משגמר את חוק לימודיו - חזר למשקו והחל לעבדו במשנה מרץ. שנה תמימה היה מרדכי במשקו, אהבו מאד והשקיע בו את כל כוחותיו. ניסה בו ענפים חדשים, ניסה שיטת עיבוד חדישה שלמד, רצה להכניס מכונות חדישות - אבל לא זכה.
אך פרצה המלחמה, עזב הוא את אשר אהב וטיפח - והתגייס, אעפ"י שהוריו ביקשו ממנו שישאר בבית. ביתו כבר נתן קרבן במלחמת העולם השניה, וההורים חרדו - ולא לשוא...
יצא מרדכי ושוב היה עליו לסגל לעצמו חיים חדשים, חיי צבא. לאט לאט, בכוחות סבילה עצומים, סיגל לעצמו את חיי הצבא ונעשה חייל. והיכרנו בו את השינוי: מרדכי הצנום והכפוף הזדקף, וברק חדש התנוצץ בעיניו.
בקרבות הרבה להצטיין. באחד הקרבות הקשים של חטיבתו, בקרב לטרון, לחם מרדכי עד שכוחותיו אפסו. לא חזר עוד, לא לגדודו ולא לתפקידו. נעדר מפעולה זו, ואין יודע היכן היה ואיך נפל.
ונשאר המשק שומם ובודד ומחכה ליד גואלת, שתבוא ותעבדו באותה אהבה ומסירות שעבד מרדכי...

חנה
ירקונה