בגיל צעיר עזב מרדכי את הבית ועשה כמה שנים בכפר ברוך, תל-עדשים, אשדות-יעקב ובית-קשת.
זמן קצר לאחר התחלת המלחמה בא לפתע הביתה. אמא שאלה אותו לסיבת בואו, רגש האם שלה ניבא לה דבר-מה והוא ענה על כך שסתם כך בא. אולם תיכף החל ללוות שיירות לירושלים. כל יום היה נוסע ורק לעתים רחוקות היה לו חופש. על פעולותיו לא ידעתי כמעט כלום. לא אהב להתפאר ולספר על עצמו. היה אדם ישר מאוד ומעולם לא אהב לשקר. סגור היה ולא קשור לבית. לא הכרנו אותו. היה בא בבוקר וחוזר בערב. רק פעם אחת לא חזר עוד הביתה. זה היה כששלחו אותו לגוש-עציון.
אני יודעת שהשתתף בפעולות באבו-כביר, שם קבל כדור ביד. כשבא הבית עם התחבושת ואמא שאלה אותו:"מה לך מרדכי?" ענה:"זה לא כלום רק פרונקל קטן". אמא האמינה אך אני ראיתי שהוא כאילו צוחק. אמרתי לו:"לי אתה יכול לספר, מרדכי, מה יש לך?", אך הוא רק ענה:"מה את לא מאמינה לי?" בסוף התברר. יש לנו ראי קטן על הארון. כשעמד לאחר כמה ימים ליד הארון ואמא עמדה ממול ראתה אמא פתאום בזמן שפשט את התחבושת פצע חור מלא מוגלה. נבהלה ושאלה אותו מה זה? הסביר לה ואמר:"זה לא כלום, אמא, אני חי וקיים, ואים לך עוד על מה להצטער. זה יעבור". לא ידענו כלל ששכב זמן מה בבית חולים. את הכדור קבל מיריות של האנגלים. השתתף בפעולה ביאזור ואנחנו לא ידענו, חזר הביתה במכנסים קרועים ומלאי בוץ. אמא שאלה אותו:"מה יש? איפה היית? מה קרה לך?" והוא אמר:"זה כלום. התחלקתי בבוץ". צעקה עוד עליו אמא:"איך בחור כמוך הולך ומתחלק". ובאמת היה בפעולה ביאזור. פוצצו שם את בית החרושת הידוע לקרח. רק לי ספר על כך. אחר כך נודע לאמא מפי אחותה.
הרבה לא היה רגיל לספר אבל פעם אחת ספר שכשהיה בליווי שיירות לירושלים ועל ידו חברו, ראה פתאום דמות שחורה, מסתתרת ליד הדרך ומכוונת משהו אל חברו. מיד חטף את הרובה מידי חברו, ירה בערבי והרגו.
מפעולותיו בירושלים ובמשואות יצחק לא ידעתי. ממשואות יצחק כתב לנו חמישה מכתבים, מה שהיה מאוד לא רגיל, כל ימיו חי בקבוץ ולעולם לא כתב הביתה. כל אחד מהמכתבים שקבלנו מגוש עציון הזכיר שבעוד ימים ספורים ישוב הביתה.
מרדכי יכול היה להנצל הן היה במשואות יצחק. אולם הרגש החברי, המחשבה שהחברים נלחמים בלי עזרה, לא נתנו לו מנוחה, והוא חש ומהר לעזרה ובעזרו נפל.
יהי זכר ברוך.
רחל
מתוך הספר "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח