עמוס, בן גרשון ובתיה, נולד ביום כ"א במרחשון תש"ח (4.11.1947) בקבוצת שדה נחמיה. הצוקים הלבנים של החרמון שהתנשאו לנגד עיניו רוב ימות השנה וברכות הדגים מסביבו השפיעו עליו מילדותו. בקבוצה שבה נולד סיים את לימודיו היסודיים ובהיותו בן י"ג נתייתם מאמו. כעבור ארבע שנים עבר אביו לקבוצת דברת ועמוס נאלץ להכיר משק חדש, חברה חדשה, בית ספר ומורים חדשים, אך לא עברו ימים רבים ועמוס היה לבן בית בדברת וכבש את מקומו בחברה, באישיותו הנוחה ובאהבתו לאדמה אשר עבד במסירות גם כשלא נדרש לכך. בקבוצת יפעת התחיל לומד את לימודיו התיכוניים, אך עד מהרה עבר לבית הספר "אורט" בנתניה כי הוא לא התעניין בלימודים הכללים אלא בריאליים - ובאלקטרוניקה בייחוד. אותה שנה היה כבר בחסות הצבא והמשיך בבית הספר הטכני של חיל האויר, בו עשה את תקופת הטירונות. עם גמר ההכשרה הוצב עמוס לחיל השריון, בו שירת רק כמה חודשים כטכנאי קשר פיקודי.

עוד הוא בשירות חובה פרצה מלחמת ששת הימים. לא איש מלחמה היה עמוס ולא להילחם היה רצונו. הוא רצה לחזור לחקלאות ולטבע, אך את תפקידו מילא במסירות רבה, כאשר ציווהו לבו. הוא שימש קשר בזחל"ם של חוליה טכנית אשר נפגע מפצצת מרגמה בקרב שנערך בשיך זווייד ביום הראשון לקרבות המלחמה, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967).

מפקדו הישיר, סגן ל. מספר: "ברעש מנועים נעו הטנקים וחצו את הגבול. גדודנו פרץ וכבש בסערה את חאן-יונס, משלטי רפיח ומוצבי הצומח. כל הקרבות התחוללו תחת אש כבדה, כך שגדודנו ספג מכות קשות. עמוס וחבריו לקחו לעצמם משימה נוספת, מחוץ לפעולתם בשטח הטכני של טנקי הפלוגה - עסקו בפינוי פצועים. ואז בא הקרב הגדול על שייך זוויד. מיד עם פריצת המיתחם המבוצר היטב, נראה טנק שלנו נפגע ישירות ועולה באש. עמוס וחבריו הבינו מיד כי זוהי המשימה שלהם. הטנק היה מטווח באש ארטילרית ואש קלה, כאשר מהאגף צולפים בו תותחי נ"ט וטנקי אויב. אולם איש מאנשי הזחל לא שת ליבו לאש המשתוללת. מטר אחר מטר נסע הזחל קדימה - אל חבריהם הפצועים. ואז, כאשר נדמה היה שעל אף הכל יצליחו הבנים האמיצים האלה להציל את חבריהם, דוקא באותו רגע בו נדמה היה כי הבלתי יאומן יבוצע, דוקא אז הצליח תותח אויב אכזר למצוא את מטרתו. 9 לוחמים אמיצים ניסו להציל את חבריהם שבטנק הבוער, העמידו את חייהם מול אש האויב - אולם לא יכלו לה. מכל אותם 9 גיבורים נותר הנהג, פצוע אנוש. כאשר פינו אותו אל בית החולים, אמר כל הזמן - והוא בלי הכרה - כי עמוס, עמוס הוא גבור. עמוס, הבחור השקט הזה, התרוצץ, כמשוגע, ולא מצא מרגוע כל עוד ראה את חבריו הפצועים בשטח. וכך רץ ורץ וניסה לחלץ את חבריו - עד אשר נפגע באחד מנסיונותיו. מות גבורה הוא מותו. גאים אנו, בבנים כמותו - וכואבים את נופלו. רק בנצחון תנחומינו. יהי זכרו ברוך". הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חרום בבארי והועבר לאחר מכן למנוחת עולמים בבית הקברות בשדה נחמיה.

בחוברת שהוציאה המועצה האזורית יזרעאל הועלה זכרו. בקבוצת דברת יצאה חוברת לזכרו "בשלושים" לנפלו. בספר "בדרכם", בהוצאת איחוד הקבוצות לזכר חברי האיחוד שנפלו במערכה, הובאו דברים עליו ומשלו.